אני שומע את התסכול מצרות העיניים של אנשים, ומזדהה עמך! אני מעריך את זה שלא התמכרת לתיסכול וייאוש מכולם, ומקווה שתמצאי מקום עיסוק אחר, מתאים ומקבל.

אלמוני יקר. אתה צודק!!!!!!!!!!, כואב הלב נוכח אטימות ובורות. אבל אין מה לעשות...צריך להמשיך להיאבק, להעלות למודעות את הדברים ולא לוותר. הנך מוזמן לכתוב כאן בבלוג או להקים קבוצה של אנשים המוכנים להילחם בתופעה המחרידה הזו. דרך אגב יכול מאוד להיות שאפשר לתבוע את אותו המעסיק ואני אומרת זאת לא בשביל לנקום בו אלא כאקט חינוכי. אסור לוותר. מה דעתך?

אורית יקרה,

בריאותי יקרה ולכן לא אתעסק במלחמות בטחנות רוח. זוהי החברה שנבנתה כאן. לצערי.

כרגע אני בודקת איך אני ממשיכה. החל מהכרה,אולי, של ביטוח לאומי, אין לי מושג איך.. וכמובן חזרה לחיים.

והכי חשוב: שלא יהיה יותר גרוע.

כן, אני יכולה להבין את השיקול הזה...גם אני מסננת לעצמי את מספר המלחמות שאליהן אני נכנסת. בדקי כאן ב"כמוני" תחת "זכויות החולה" יכול להיות שהם יכולים לסייע לך. אני לא הייתי מוותרת עלייך...בואי נחשוב ביחד איך את יכולה להביא לעולם את תרומתך העצומה והחשובה למרות ועל אף (אפם וחמתם)....

לצערי כאן לא מצאתי. אפילו חשבתי שכדאי לשקול על פתיחת קהילה חדשה שתידון ב ושאים שכאילו: אובדן קול, צרידות  כרונית.

יש התיחסות לכך במוסד לביטוח לאומי, אבל אני מנסה להשיג ליווי כדי להגיע לשם ולהיות מסוגלת להתבטא.

לצערי הבנתי שהתופעה מאד מוכרת ומאד נפוצה, לא רק בקרב מורים/שחקנים.

אשמח לדעת שתיפתח קהילה שתידון בנושא.

תודה. הפעם לא אלמונית. אלא חותמת בשמי...בלהה