זומבי מיואשת, מתוסכלת וכבר אין לי כוחות מנסה להחזיק, אבל נמאס ממלחמות נלחמת כדי לשרוד במקום לזרום עם החיים הם עוברים לידי ומשאירים רסיסים על ציפרלקס ורסקיו ביחד ולחוד ועדיין מרגישה שאני במיעוט כל דבר שמנסה לא ממש הולך ומשולש הגוף-נפש-רוח רק הולך ודועך יש בעל וילד אך העידוד עוד רחוק ומזמן לא שרתי או סתם יצא לי לצחוק די, נמאס, כמה עוד אפשר לסבול? רוצה להיות אחרי ולחוות שקט מהכל

פז היקרה,
כתבת יפה תוך רגישות ואבחנה, תיארת את המצב בשורות וביניהן. הכאב הרב והכוחות שההתמודדות גוזלת ממך נשמעים עד למרחוק. בתור אדם רגיש במיוחד את בוחנת את העולם בכלים שלרובנו אין ואני מניח שאת יכולה לסייע ולתת תובנות לאנשים שהם עצמם יתקשו להבחין ולראות.
דיסתמיה היא אכן מחלה של עליות ומורדות אך אני מכיר כמה אנשים שיכלו לה והיום המורדות שלהם רדודים ומועטים יותר. האם התקופה האחרונה קשה יותר עבורך? האם שקלת לפנות שוב לרופא ואולי להלחיף טיפול תרופתי (זה כרוך בסיכון אבל גם בסיכוי)? האם בטיפול אתן חושבות ביחד על מקומות של להיות אבל בשקט ? אל תהססי להמשיך ולשתף
לילה טוב וחלומות פז
 

פז את כותבת נפלא ומרגש, ואכן - את אישה רגישה עם מנגנונים מאד חדים לאבחון המציאות, מה שבא לידי ביטוי בכתיבה הנוגעת ללב. אני כל כך מתחבר לחווית המאבקים הבלתי פוסקים, אין רגע מנוחה, המציאות היא עכורה, קשה, מייסרת, ורצופת התמודדויות שדומה שאין להן סוף. מאד מתחבר לחוויה. יתכן וצריך להבין שזה בעיקר מישור החוויה - אנשים רגישים מאד חווים את המציאות בצורה קצת אחרת, וצריך להבין זאת. מעבר לכך, שמצרפים כל מיני קשיים חיצוניים זה יכול מאד להעיק, ושמצרפים נסיבות חיים מורכבות (אצלי, נטייה מינית לדוגמא), זה יכול להוציא משווי המשקל התקין של התמודדויות - קשיים - התגברות והמשך הלאה. אני מבין אותך כל כך, ועם זאת אני רוצה לומר שאני מחזק אותך. את מודעת לעצמך מאד, מאובחנת ומטופלת, שמורה ומפוכחת. הטיפוח העצמי הזה הוא חשוב והוא נקודת ציון מאד חשובה בדרך לריפוי. הדאגה לטיפול סדור, לאבחון רפואי, לכתיבה ורגיעה - הם הדרך המפותלת להצליח לחיות קצת טוב יותר, ואז אולי אולי בא גם קצת שקט, ואפילו תחושת סדר ויציבות, או תכניות לעתיד.

תודה לשניכם על ההתייחסות. שמחה שריגשתי, עושה לי טוב לגעת באנשים (גם כשאני שרה).

אניבסדר עכשיו, פשוט נמצאת בתקופה של הרבה שאלות פתוחות (לפני עבודה חדשה, יומולדת עוד חדש וחצי, בדיקות רפואיות...) וכל החוסר ודאות הזה משפיע. אני פשוט מאלה ששורדים ולא מאלה שזורמים עם החיים כי כלום לא בא לי בקלות, ולפעמים נמאס רק להלחם, לנוח נהיה מותרות. אבל אני מודעת לעצמי ויודעת לזהות את הרגשות והמקומות שאני מוצפת בהם. במקרים כאלה אני לוקחת צעד אחורה, מבקשת מבעלי שיטפל בילד והולכת לנוח קצת, למשל. אם אני במקום אחר, כמו בקניון, ומרגישה מוצפת  (או אפילו בארוחה משפחתית גדולה) אני שולפת את הרסקיו שתמיד יש לי בתיק, שמתי לב שאני פחות נעזרת בו.

אני אמנותית ופשוטה ולכתוב מקל עלי (אלו בעיקר דברים פחות נחמדים כי זה מה שנותן הכי הרבה השראה, כמו אצל כל אומן) ובנוסף משחרר.

אשמח אם תגיבו גם על חלק מהיצירות שלי באתר "במה חדשה" שרשמתי בתיאור הבלוג. אלו יצירות מלפני תקופת הציפרלקס :-)