מוכר מאוד, אנשים לא אוהבים להימצא בחברת בנאדם שסובל שמא "יידבקו" וזה אכן נורא, אך כמובן ש"תחזור לעצמך" הם יחזרו להיות בקשר, חייב לעבור השלב הקשה הזה וכאן תוכל לקבל תמיכה ואולי להבין שיש הרבה "כמוך"

סקרלט, לצערי הרב התופעה שאת מדברת עליה מוכרת ונפוצה, כאשר הייתי פסיכולוג המחלקה הנוירוכירורגית רבים ממטופלי שתפו על הבדידות הרבה, על הנטישה ההמונית. נכון שחלק גדול מהאנשים ומהחברים חוששים להידבק גם אם אין בכך כל הגיון אולם יש אחרים שחוששים שלא יהיה להם מה לומר, קצת כמו לפני פגישה ראשונה או דייט חשוב, פתאום עולות שאלות בראש "מה אני אגיד לו? על מה נדבר?" ואז מתחילים להתחמק או להיות פחות זמינים.

אני יודע שזה נשמע לא הגיוני אבל לפעמים צריך לעזור לבריאים, להראות להם שזה לא כ"כ מפחיד להיות איתנו, שאנחנו עדיין מצחיקים או מעצבנים או משעממים כמו שהיו, אולי קצת יותר אולי פחות.
נכון שזו דרך כואבת לגלות מי החברים האמיתיים שלנו אבל שווה לעשות נסיון ולהושיט להם יד. את תגלי שחלק מהם פשוט לא ידעו איך לעשות את הצעד הראשון. וחלק, כן זה פשוט גדול עליהם. איך זה נשמע לך ?