היי אנונימית, הייתי במקום דומה לשלך בגילך, גם מאוד פחדתי לשתף את ההורים שלי אבל האמת שהיא שמאוד כדי לך ללכת לטיפול פסיכולוגי במצבך, גם אם זה רק בשביל לשתף מישהו אובייקטיבי בתחושות שלך. יכול להיות באמת שההורים שלך לא יבינו או יזלזלו אבל תדגישי להם שזה חשוב לך לנסות להבין את התחושות שלך בתקווה שהם יתמכו. כשאנשים מנסים לדבר איתך את מצליחה לקלוט איזה מחשבות עוברות לך בראש תוך כדי? מה את חושבת שגורם לך להילחץ?

שלום אנונימית מה שלומך. מה שאת מתארת זו חרדה , יש כל מיני צורות של חרדה, פחד קהל (מתלמידים/מורים/קהל) פחד מבעלי סמכות, פחד מלובשי מדים וכדומה, החרדה בדרך כלל היא גם מחשבות וגם תחושות גופניות וזה דבר נפוץ מאד !! לחרדות יש כמה סוגי טיפולים ללא כדורים ובהם טיפול קוגניטיבי התנהגותי (שיחות ) דמיון מודרך, מדיטציות, וכדומה. כל השיטות ללא כדורים והם שיחות ותרגילים לתרגל בבית וזה עוזר נהדר !! יש כמובן גם תרופות להרגעה (באופן אישי אני לא בעד) אבל נראה לי שיעזור לך מאד לשוחח ולטפל באחת השיטות שכתבתי כאן. הכי טוב ללכת למטפל כי לבד קשה להתגבר וגם חברים והורים יכולים לעזור בתנאי שהם יודעים את השיטה ועובדים לפיה (זה כי עזרה אמיתית היא לא דווקא לרחם או להקל על המצוקה אלא גישה נכונה אל הבעיה ואת זה צריך לדעת לעשות). דברי עם מבוגר אחראי שלדעתך יוכל לעזור לך למצא מטפל טוב ואת בדרך הנכונה (אני כותב את זה בכוונה ככה כי כאן נהוג לכתוב "דברו עם ההורים" ומנסיון שלי הורים זו לא ישות אחת אל שני בני אדם וכל אחד מגיב אחרת אז דברי עם זה שיעזור לך ויתמוך בך) . אנחנו כאן בשבילך :-) 

אנונימית יקרה. אני מאוד מחזקת את כל מה שכתבו לך כאן. אינך חריגה. הרבה מתבגרים חווים חרדות וקשיים כאלו ואחרים. את מדברת על פחד מ"בדיקה" . איזה בדיקה את מדמיינת?, במצבים כאלו בדרך כלל הולכים לפסיכולוג לעיתים מחליטים לפנות לפסיכיאטר בכל מקרי מדובר באנשים (על פי רוב) נחמדים ורגישים אשר יקשיבו למה שאת עוברת ומרגישה ויכוונו אותך לטיפול שעשוי לסייע לך לחזור לעצמך ולהרגיש אחרת לגמרי. מה דעתך?

נשמה קטנה ועדינה . היתי כמוך בגיל 14. בגיל 16 כבר שקעתי בדיכאון . רק בגיל 25 התחלתי לטפל בעצמי. היום אני בת 27 אני נוטלת תרופות ונמאס לי מהן. אני בטוחה שאם בגיל 14 היתי יודעת לשתף או לבקש עזרה היתי יכולה להרגיש טוב יותר עוד אז ולא להגיע למצב של תרופות ולאבד גילאים כל כך יפים בחדר , בבדידות בעצב וחרדה מהעולם. 

אני מתארת לך את המצב שיכול להיות כי את נשמעת חכמה ממני ואחראית יותר . עצם כך שטרחת לשתף ולנסות לבדוק מה קורה איתך . אני גאה בך על הצעד הזה
תיהי חכמה ממני ובקשי עזרה לעצמך עכשיו. אל תחכי שיעבור הזמן. יש דרכים להתמודד עם חרדה כזאת, יש כלים נהדרים שימנעו ממך סבל בעתיד. שיש בעיה ועולים עליה בזמן אפשר להמנע מתרופות ובכלל להנות מהיופי של גילך ...

הצעד הזה של ללכת לספר להורים, נראה כרגע כמו צעד ענק ומאיים שאין לך מושג איך תצאי ממנו אחר כך

אבל הוא לא. הוא צעד קטנצ'יק שיוריד ממך אבן גדולה מהלב, ברגע שאת מספרת, יש מי שיסחוב איתך ויעזור לך לעשות דברים שנראים לך כל כך מאיימים כרגע , כמו לפנות לאיש מקצוע. ההורים שלך יעשו את זה בשבילך אם תדעי להסביר להם בדיוק כמו שהסברת עכשיו מה את עוברת...

אבא שלי עשה את זה בשבילי בגיל 25 ותאמיני לי זאת הקלה משמעותית שמישהו לוקח ממך את הכובד הזה . קובע בשבילך תור לפסיכולוג, ומשם יהיה רק טוב כי את נמצאת בידיים של מישהו....

תפני להורים שלך, תעשי את הצעד הקטן הזה והכל ירוץ משם אני מבטיחה

אני מחבקת אותך חזק חזק חזק .