אני קוראת להתקף חרדה- חרדוש. כמו שאומרים היום אימוש , אבוש, אינסטוש,פייסוש. כמו שם חיבה כזה. כאילו כדי להקטין את המילה ולהפוך אותה ואת מה שהיא מתארת- לקטן יותר ורציני פחות. לא שזה עוזר. זה בכלל לא עוזר.
מה שמשונה בהתקף חרדה זה שאני יודעת כל פעם מחדש שזה תעתוע. שזה כלום. שזו תגובה נוירונאלית מוקצנת שאינה קשורה לאיום אמיתי. שזה עובר. ושאני לא משתגעת. ועדיין בכל פעם שהתקף בא אני מאמינה לו לגמרי. מאמינה במציאות שהוא יוצר בתוך הגוף והראש שלי. חווה כל פעם מחדש את הבהלה שעכשיו זה אמיתי. הפעם זה לא יעבור. הטרלול הוא חזק ממני ומשפיע עלי באותה צורה כל פעם מחדש כאילו זו פעם ראשונה. טוב אולי לא בדיןק.
נניח כרגע. השעה חמש בבוקר. בדיוק התעוררתי משינה פתאום. נזכרתי בארועי היום. נזכרתי שפיטרו אותי במפתיע. נזכרתי בפחד שחוסר המסגרת שנכפה עליי פתאום יביא איתו התקפי חרדה. והנה מה? איזו הפתעה! התקפון התחיל. התקפוו זה כמו חרדוש. אני מסרבת לתת לו את מלא הכבוד שהוא מבקש. (זה לא שלא נתתי אבל אני באמת מנסה ללמוד שההתקף הוא רק מראית עין. הגברה מוקצנת של רגשות אחרים.
שאין סכנת חיים מידית, שהכל בסדר.
שהרגליים רועדות מעצמן כי אנדרנלין זרם לי בגוף. והן יפסיקו עוד מעט.
כי ככה זה בביולוגיה. אני בדרך כלל יוצאת להליכה כדי להרגיע התקף אבל עכשיו חמש בבוקר וגשם בחוץ וקשה לי לראותותי יוצאת.. עשיתי תרגילי הרפיה. זה עוזר טיפה אבל לא באמת.
כבר התייצבתי כמעט לאחרונה.
הייתי שבוע וחצי בלי התקף. חשבתי שמשהו טוב קורה. אפילו העזתי להזמין טיסות ומלונות באילת לחברות ולי לסופש הקרוב לחגוג לי יומולדת. אמרתי לעצמי שאני כבר מרגישה מספיק טוב כדי להתרחק ככה מהבית. חששתי קצת שיהיו לי שם התקפים אבל האמנתי, או יותר נכון, רציתי להאמין שאהיה בסדר. כי אני מרגישה די יציבה.
ואז הגיע זה.
בשעות שאחרי פיטורי הפתע- הייתי בסוג של היי. מן התרגשות אפפה אותי. יחד עם השוק, העלבון ותחושת החלל הריק שנפער נתחת לרגליי, הרגשתי כאילו עול הוסר ממני ומשהוחדש ומרגש נפרש לפני.התגובה הזו הפתיעה אך שימחה אותי. "רק שזה לא יעשה לי התקפי חרדה כל הבלאגן הזה" מלמלתי למי שמוכן להקשיב.כי השיגרה היא רשת הביטחון שלי מול החרדה. ושיגרה שהתפרקה זה מפחיד בהקשר הזה.
בערב הלכתי להופעה של ברי סחרוף שמחה, מוטרדת, וטובת לב. אבל תוך כדי המופע התחילו הזרמים בגוף. הרעידות והצורך לשלשל.. התחושה הרת האסון בתוך הגוף והמח המעורפל. שיט! זה קורה! רצתי לשלשל בשירותים. חצי קלונקס. אחרי כחצי שעה התחלתי להרגע. חמימות קלונקס רכה עטפה אותי ביחד עם עייפות וכמעט נרדמתי על מדרגות הבארבי לצלילי לב שבור הוא לב שלם או משהו אחר.
חזרתי הביתה מברכת שההתקף עבר. הכנתי לי אוכל. נכנסתי לישון שינה מתוקה והתעוררתי לתוך המשפט הראשון של הפוסט הזה.
הפסיכולוג שלי אומר שלדעתו רק אחוז מינמאלי של ההתקפים הוא התקף מקור. כזה שנובע מפחד קיומי עמוק.וכל השאר הם בעצם התקפי חרדה מהתקפי חרדה.שאני מפחדת ככ מהתקף עד שאני ממש יוצרתותו. אין לי ספק שזה נכון. נדמה לי שאני יכולה להבדיל בתחושה בין במקור לחיקוי. המקור מטרלל את נשמתי לעומק. החיקוי מאפשר לי לצחוק על ההתקף. לקרא לו חרדוש. להגיד לו-- נו עוד פעם אתה. יאללה תעשה מה שאתה צריך ותלך אין לי כח אליך..

אבלשניהם מעוררים בגוף את אותם סמפוטומים. ושניהם מעוררי סבל במידה רבה מאוד.

טוב התקפוש נוכחי.ברוך הבא. אם אתה מקורי או לא.
על פניו פיטוריןזה ארוע שיכל לעורר חרדה בסהכ. פגיעה עמוקה בתחושת האמון בעולם. באגו. בתפיסת העתיד. ערעור של קרקע יציבה. העצמה של תחושתהץ השבריריות של היציבות. נראהלי די לגיטמי להגיב בהתקף חרדה כלשו. פשוט קיוותי שאולי ההתקפים באים ממשברים שקורים בראש, בדמיון. שמשברים אמיתיים יעוררו את החלק המתמודד,לא החרד. אפילו לא התייחסתי לפיטורין כמשבר.רק כטלטלה.

אני צמאה ומתקשה לקום בגלל המוגבלות שאני תמיד מרגישה בתוך התקף.
לחשוב פחות
זו במנטרה החדשה שלי.
פשוט לחשוב פחות

אני לא באמת חושבת שלא אמצא עבודה.
אני לא חושבת עלזה כשאני רועדת לי
אני רועדת בלי מילים. הגוף מגיב על טראומה. לא תמיד ברור איזו. זה לא משנה אם אגיד לי שאמצא עבודה מהר. שיש לי מספיק כסף להתנהל גם בלי עבודה כמה חודשים אם צריך. שהפיטורין היו לא אישיים. שאולי זו הזדמנות בכלל. לדייק את הכיוון שלי. מתנה כזאת ליומולדת מהיקום.
ואולי זה כן עוזר קצת להגיד את כל זה כי פתאום מתעיפות לי העיניים. הלוואי שארדם ואתכורר שפויה ורגועה.