היי זהבה :) יש לי חברים מדהימים. נכון שאני עדיין מרגישה בדידות ולהקיף את עצמי בחברים זה רעיון מעולה (ואני ממש נלחמת בעצמי כדי להצליח לצאת מהבית ולפגוש אותם)  אבל חשוב לי נושא התקשורת עם ההורים. בייחוד בגלל שאני גרה אצליהם. אני לא מצליחה להסביר להם מה עובר עלי ובגלל זה יוצא מצב שגם אני וגם הם סתם מתוסכלים. 
אני חושבת שזאת אחת הסיבות לזה שאני לא מצליחה להלחם במצב שלי, כי אני לא מצליחה להגדיר אותו או להסביר מה קורה לי ל2 אנשים מאוד משמעותיים בחיים שלי (ששוב, כרגע לצערי אני גרה איתם.)

דינה יקר. מאוד מבינה את תחושתך....קשה לסבול ובנוסף לחוש את חוסר האמפטיה וההבנה מהאנשים הקרובים לך ביותר. אני מציעה שתבקשי (אם זה מתאים לך) מהפסיכולוגית שלך לעשות איתם שיחה ולהסביר להם. כך גם אפשר לקנות להם ספר בנושא ואפילו להדגיש עבורם את הסעיפים הרלוונטיים..מה דעתך?

היי אורית, תודה על העצות, לגבי הפסיכולוגית, אני מתלבטת אם לעזוב אותה כי כבר עברו כ20 מפגשים ואני מרגישה שהיא לא באמת עושה משהו ורק שואלת אותי איך היה השבוע שלי...
יש לך ספר להמליץ לי? 

דינה אני ממש מבינה אותך כי אני עוברת בדיוק אותו דבר. קודם כל כ הכבוד לך על האומץ לנסות לבד, אני לא מסוגלת לחשוב אפילו על לגור לבד בתקופה הזאת. אני יכולה לומר לך שאני מאובחנת כבר שלושה חודשים, ועד היום ההורים שלי לא לגמרי מבינים. כמה שניסיתי להסביר, קשה מאוד להורה לעכל שהילד שלו עובר דבר כל כך קשה, בלי הסבר מדויק וסיבה למה ואיך הוא הגיע למצב הזה. אני מנסה הרבה לשתף אותם בתחושות, לתת להם לקרוא כתבות של מומחים וכו. לאחרונה החלטתי שאת אחת הפגישות עם הפסיכולוג שלי, הם יבצעו בכדי שיוכל לנסות ולהסביר להם בצורה מקצועית מה עובר עליי וכל הנוגע לכך. ממליצה לך גם לנסות להפגיש את ההורים שלך עם הפסיכולוגית, כששומעים מידע מאדם מקצועי זכה יכול להכניס לפרופורציות ולהבנה. מקווה שעזרתי ואם תרצי אשמח להקשיב לך...

דינה אני חושבת שאת לא צריכה לעזוב את הפסיכולוגית עכשיו. עדיין לא. טיפול זה תהליך שלוקח זמן. 20 מפגשים זה כלום. עעדיין לא באמת אפשר להגיע למשהו. זו דעתי. אולי המומחים כאן חושביים אחרת. גם אני בטיפול כבר כמה שנים בגלל קושי חברתי. אני יותרבסדר עכשיו. אבל עדיין מרגישה שאני לא נגעתי בכל הדברים בטיפול. אני עדיין ממשכה אבל הורדתי את התדירות. מפעם בשבוע לפעם בשבועיים. תנסי להמשיך. אל תוותרי. זה תהליך ארוך. אבל שווה. כל דבר שאנחנו רוצים להשיג בחיים והוא משמעותי לנו - הוא תהליכי. כי החיים הם תהליכיים. תתעודדי.

הי דינה. אני אנסה לחשוב על ספרים...יצא עכשיו ספר של גיל וינץ "עזרה נפשית לנפש" ניסיתי לבדוק בחנויות אבל הוא עדיין לא הגיע אמורים להיות בו דרכי התמודדות גם עם חרדה. נסי כאן, בדיכאון וחרדה להכנס למדריך - מפורטות טכניקות להתמודדות עם חרדה. אחת הטכניקטת הטובות היא נשימה: נשמי פנימה - ספרי 12345. נשמי החוצה ספרי - 12345. חזרי על כך מספר פעמים כל שעה. בנוגע לפסיכולוגית יכול להיות שאת צריכה מישהי שיש לה נסיון בעבודה עם חרדה . אני מציעה שתעלי את התסכול שלך בפגישה עם הפסיכולוגית ותעלי בפניה את הצרכים שלך בטיפול: אולי יותר מעורבות ואולי למידה של טכניקות ספציפיות. יכול להיות שתגענה ביחד למקנה שהיא איננה מתאימה ואולי איננה מסוגלת לתת לך את מה שנדרש כעת או לחלופין בעקבות השיחה יהיה שינוי בהתנהגות שלה או בהרגשה שלך...בכל מקרה ההחלטה על עזיבת הטיפול רצוי שתהיה במשותף איתה. בכל מקרה גם אם החלטת להפרד ממנה את עדיין יכולה לבקש ממנה לפגוש את הורייך...מה דעתך?

דינה, את נשמעת אחת אמיצה, שמנסה לחתור תוך כדי הקושי בכוחות עצמך ללא עזרה. 

אל תאשימי את ההורים שלך , מאוד קשה לזהות כשאדם נמצא בהתקף חרדה, למרות שלך זה מרגיש כאילו את עומדת למות, לא תמיד רואים את זה כלפי חוץ... ואת זה אני אומרת מניסיון.

בנוסף, יש הרבה אנשים שלא מסוגלים להבין דברים שהם לא עברו בעצמם, הכל נראה להם מומצא או שהם פשוט לא קולטים את עומק הדבר כי הם פשוט לא חוו אותו מעולם.

עכשיו תראי, את בת 24, אמיצה מאוד, מודעת למצבה הנפשי ויודעת מה את צריכה לעשות אז אני ארשה לעצמי לומר דבר שנשמע מאוד קיצוני ומדכדך אבל ננסה להוציא ממנו את המיטב: בסופו של יום, אנחנו איש איש לעצמו, כשאת מפחדת הפחד הוא שלך כשכואב לך הכאב הוא שלך. נכון שנחמד יותר כשיש מישהו מסביב לחבק ולשמוע, אבל גם אז הכאב והחרדה ישארו שלך, את זו שחווה אותם בגופך. 

מה שאני מנסה להגיד הוא שאולי כדאי לך להתחיל לפעול באינטנסביות ולטפל בעצמך מבלי לצפות להבנה של ההורים שלך, הרי בסופו של דבר זה לא מה שיעזור לך, זה אולי נחמד ומקל אבל התיקון והטיפול הוא משהו שאת תעשי בכוחות עצמך בשביל עצמך.

חבקי את הורייך, תאמרי להם שאת אוהבת אותם, וגשי למלאכה

את בת 24 ואת ברשות עצמך ותאמיני לי שאם עברת לגור לבד למרות הפחד ואפילו שחזרת אחר כך, השמיים הם הגבול בשבילך. 

אם את מרגישה חוסר התקדמות עם הפסיכולוגית קומי, יש עוד. נסי מישהי אחרת. זה בסדר לא תמיד זה מצליח בבת אחת...