זה הכי טבעי בעולם לצפות שקרובייך יתעניינו באופן מיוחד, שכן את עוברת קושי מיוחד.
יחד עם זאת לא תמיד ציפיותינו מתגשמות מכל מיני סיבות: אינני יודע בני כמה ילדייך, אבל קיימת אפשרות שהם בחרדה ממה שהתגלה, וזה מקשה עליהם להיות עמך בקשר שאת מצפה וזקוקה לו.
איך היחסים שלכם בדרך-כלל?

היחסים  שלי  עם  הילדים  טובים  מאוד לכן   היו  לי ציפיות  אחרות.אולי  לא  יודעים מה  להגיד.אני לא מתחילה   לדבר  על המצב  כשהם  מתקשרים.מצפה   שילדים ישאלו הבת  בת  35  והבן   43  שניהם   נשואים.נוצר  מצב  שאני   מתמודדת  לבד   עם   מצב   לא   קל   ומאוד   קשה  לי
 

אני   לא  משתפת   אף   אחת   מהחברות במחלה   וזה  מקשה  עלי.מה   דעתך   על   זה
 

חני יקרה. ראשית אני מאחלת לך את כל הבריאות שבעולם. ליוויתי את חברתי שחלתה בסרטן שד וכעת היא אדם בריא לגמרי ולא זאת בלבד אלא ששינתה דברים רבים בחייה והיא כיום גם יותר שלווה ושמחה.
חני יקרה, מדברייך עולה שאת אדם סגור שלא כל כך משתף ברגשותיו. מדוע אינך מספרת לחברותייך?, האם סיפרת לאנשים קרובים אחרים?
מאוד יכול להיות שילדייך לא יודעים מה מצופה מהם. יכול להיות שהם עצמם בלחץ ובוחרים להימנע מהנושא יכול להיות שהם אינם רגילים להפגין רגשות ו/או לשאול שאלות בנושאים הקשורים לענייניה של אמם. כמו שאימהות לא נולדו עם ספר הפעלה כך לפעמים גם הילדים אינם יודעים כייצד להגיב למרות שלך כבוגרת ברור לחלוטין איך הם אמורים לנהוג.
אני מציעה שתפתחי בפניהם את רגשותייך ותאמרי להם שאת בתקופה שאיננה פשוטה עבורך ואת זקוקה להם. נסי למקד מה את רוצה מהם. כך למשל את יכולה לאמר להם שחשוב לך שיהיו בקשר יומיומי טלפוני בכדי שתוכלי לשתף אותם בטיפול שלך או במה שאת מרגישה. מה דעתך?