גרגוריו שלום, אני שומעת מדברייך שאתה מודאג ואולי אף חש אשמה על הדברים שנאמרו.  אשמה לוקחת תפקיד ראשי בדיכאון ואני מניחה שזה עוד מוסיף למצב שהיית/נמצא בו. ללא ספק, אין אמא שיהיה לה קל לשמוע על הנטיות האובדניות של הבן שלה, אך את הנעשה אין להשיב, אלא להסיק מסקנות לעתיד.  אני מקווה שבעזרת הטיפולים שקיבלת, אתה במצב טוב יותר, ואם כך המצב, זה הדבר הכי טוב שאמא שלך יכולה לחוות. 
ייתכן אף שזו התגובה שלה משום שהיא לא חשבה שזה המצב וזה לא דיכאון אלא תגובה רגשית חזקה לגירוי חזק...וגם תחושה של חוסר שליטה. תגובה שתתכהה עם הזמן. לדיכאון ישנם תסמינים האמורים להופיע לפחות כשבועיים. חייבים להופיע לפחות 5 מהתסמינים: אובדן עניין בתחומים שעניינו בעבר, חוסר פעילות, שינוי משמעותי בתיאבון  (מוגבר או מופחת), הפרעות שינה (שנה מרובה או חוסר שינה), תחושת עייפות/תשישות לאורך היום, מחשבות שליליות, האטה פסיכומוטורית (כל הפעילויות נעשות איטיות יותר), קושי להתרכז או לקבל החלטות, מחשבות על מוות. 
האם זה המצב אצל אמך? מה מצבך היום? אשמח לשמוע עוד פרטים עלייך

שלום גילה, תודה על המענה,אני חושב שאני ואמי סובלים כעת מלחץ ומחרדה. אמי הייתה חולה לפני כמה ימים, אבל כעת היא טוענת שהיא חשה בסדר. לעתים היא גם נראית בסדר, אך רגעי העצבות והניתוק מבליחים מעבר להבעות פניה וצורת הדיבור שלה. אני חש מנותק ובנוסף אני סובל מכאבים פיזיים בגרון ובבטן. אני מתקשה ולבצע את עבודות הבית, פעולות שבעבר ביצעתי על בסיס יומי. בנוסף אני גם משלשל. אני חושש שהמצב הפיזי שלי נובע ממעשה שטותי שביצעתי לפני כשבועיים וכעת אני מתחרט עליה. שאפתי אבקת כביסה. לו היית שואלת אותי לפני שבועיים, הייתי אומר לך שניסיתי להתאבד, אך כעת אני מאמין שהשיעמום והמחשבות השליליות הטריפו אותי על דעתי. כעת, אני מאמין שניזוקתי במוח ועליי להסתגל למצב החדש. אני לא יודע להסביר את השינוי אצל אמי,

גרגורי שלום, מדברייך נשמע שאתה במצב הדורש תמיכה, קודם כל . כנראה בשל המצב הזה פנית לאמא שלך שאני מניחה שהיא הכי קרובה לך. ומה שקורה כדי הוא שאתה דואג לה ובינתיים מצבך לא טוב. אני מציעה שתתמקד בך!
ראשית, לגבי המצב הפיזי, נראה שחשוב שתלך לרופא משפחה. ואם המצב הנפשי שלך כל כך לא טוב, זה מחייב טיפול. ספר לי קצת יותר. אתה סובל ממשהו מסויים ומאובחן? בן כמה אתה, האם היית בטיפול בעבר, פסיכולוגי או פסיכיאטרי? 

שלום גילה,
אתמול הלכתי לפסיכיאטרית. היא אמרה שאני לי שאני סובל מדיכאון וחרדה ואני זקוק לטיפול תרופתי. בנוסף, היא שלחה אותי לבדיקות דם ובדיקות שתן כדי לבדוק את המצב הבריאותי שלי. היא הרגיעה אותי ואמרה לי שאבקת הכביסה לא השפיעה עליי. נרגעתי, אבל התסמינים הרפואיים עדיין ממשיכים. התיאבון שלי נמוך מאד, אני ממשיך לשלשל, הקול שלי השתנה מעט בעקבות מעין "גולה" שיש לי בגרון, אני מתקשה לבצע את עבודות הבית, אני מתקשה ללמוד (אני סטודנט), אני מתקשה לחבר משפטים, אני מוצא את עצמי חוזר על משפטים או על מילים במשפטים. החשש הגדול ביותר שלי הוא שגם אמי שאפה אבקת כביסה כיוון שאני מזהה אצלה תסמינים דומים לשלי. אני מזהה את ה"גולה" בגרון שלה, הסנטר "השני" שלה נראה נפול יותר. היא נראית חרדתית יותר, היא מביעה הבעות פנים שלא הביעה בעבר, היא מדברת בטונים מעט שונים מאלה שדיברה בהם בעבר. היא נראית מודאגת. היא מתבלבלת כאשר היא מדברת וגם היא חוזרת על מילים או על משפטים, היא כל הזמן "מושכת באף", מפגינה סימנים של קשיי נשימה. היא טוענת שזה בגלל הצינון הקשה שחוותה לפני שבוע , אבל אני מאמין שתוך כמה ימים תופעות הצינון אמורות לעבור. שאלתי אותה אם היא שאפה אבקת כביסה והיא ענתה לי בשלילה.
לגבי העבר פסיכיאטרי, כן. ההיסטוריה הפסכולוגית, הפסיכיאטרית והתרופתית של ארוכה עוד מימי חטיבת הביניים. היא אמנם לא רציפה אבל היא כוללת את שלושת סוגי הטיפול הללו. תמיד הייתי אדם דכאוני ופסימי. הפסימיות התגברה כשהתחלתי ללמוד (לפני שלוש שנים). המחשבות על מוות התגברו. בשנה שעברה (השנה השנייה ללימודים) שתיתי מעט נוזל כביסה אבל שום דבר לא קרה והמשכתי לחיות כרגיל למשך שנה שלמה. כעת, שאפתי מעט אבקת כביסה ואני מאמין שכעת נפגמה המערכת האינדוקרינית, המערכת החשובה ביותר בגוף האדם. זוהי מערכת ההפרשה הפנימית הכוללת את בלוטת האצטרובל במוח, בלוטת התריס בגרון, בלוטת ההרת בלוע, בלוטת יתרת הכלייה, הלבלב והאשך. התסמינים שסיפרתי לך למעלה מעידים על פגיעה באיברים הללו.

גרגוריו יקר. כמי שעבדה במרפאה אנדוקרינית אני סמוכה ובטוחה שלא מגרם לך נזק מנוזל הכביסה. במידה והיה נזק כזה הוא כבר היה מתבטא בבדיקות. כל התסמינים עליהם אתה מדבר הם תוצאה של ח ר ד ה. כאשר חרדים מרגישים גולה בגרון , כואבת הבטן וגם בהחלט יכולים להיות שילשולים.יש לי הצעה בשבילך. אני מבינה שאתה נמצא בטיפול אצל הפסיכיאטרית. בקש ממנה להזמין את אמא שלך. בקש ממנה להזמין את אימא שלך בגלל שאתה דואג לה. במפגש המשותף תעלה בפניה ובפני אימך את חששך ממצבה והפסיכיאטרית תדע האם אימך זקוקה לטיפול וגם על מה להמליץ לא רק לאימך אלא גם מה נכון לעשות עם הדינמיקה הזו בינכם. האם יש עוד חבר משפחה שאפשר לערב אותו?

הכל הופך לקשה יותר. היכולת להרכיב משפט ים, להתבטא בשפות זרות, להבין סיטואציות מורכבות. קושי בדימיון (הדימיון שלי מאז ומתמיד היה החלק המפותח ביותר שלי) לצד קשיים פיזיים: עייפות, חולשה פיזית, קשיים בתנועה וכו'. בעבר אני הייתי זה שמבצע את עבודות הבית, אבל כעת, הופכות המשימות לקשות. כולם אומרים לי שזו חרדה וזה יעבור, אבל אני יודע שנגרם נזק במוח. אני מרגיש את הראש שלי לא עובד.

גרגוריו יקר. האמן לי יקירי שמה שאתה זקוק לו ביותר עכשיו זה טיפול. כאשר נמצאים בחרדה מפרשים כל דבר וכל פרט מהסרט שרץ לנו בראש כאילו הוא אמת אמיתית יציבה וקיימת. ספר מה אתה עושה בחיים?, מה קורה איתך חוץ מהדברים שסיפרת.
גרגוריו יקר, סיפרת על שני מצבים שבהם פגעת בעצמך, החיים נראים לך קשים ובלתי אפשריים. אמא שלך זקוקה בעצמה לעזרה ואביך ואחותך אינם פנויים עבורך. אינך יכול להישאר לבד עם המחשבות והתחושות הללו..... הנך זקוק לכך שמישה יהיה איתך. מה דעתך?

שלום אורית, שוב תודה על התמיכה ועל העזרה. אני סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. אני עושה משהו שאני אוהב ואני לא צריך לעבוד בגלל שאני גר אצל ההורים. למרות זאת, אני פסימיסט. המחשבות השליליות החלו עוד הרבה לפני הלימודים, כשעבדתי במרכז לאזרחים ותיקים ונאלצתי להתמודד עם לחץ, עומס עבודה, ונחשפתי לאנשים שסובלים ממחלות שונות. הימים הקשים ביותר היו אלה שנאלצתי לעזור גם בבית בנוסף לעבודה. בימים כאלה הצרכים האישיים שלי (מזון ושינה) נזנחו. כאשר התחלתי ללמוד אמנם נכנסתי למצב הרבה יותר נוח, אבל המחשבות השליליות לא נעלמו. בקיץ שבין שנה א' לב' עבדתי פעם נוספת בעבודה עוד יותר מלחיצה ועומס העבודה בבית לא ירד. חוויתי שתי התמוטטויות עצבים באותו קיץ ולא קיבלתי טיפול. שנה ב' התחילה והכל היה בסדר. גם הקיץ היה בדר כיוון שמצאתי עבודה פחות מלחיצה. ואז הגיעה השנה השלישית. זו השנה הגרועה ביותר בלימודים שלי. הייתי אמור להגיש שש עבודות סמינריוניות ולא הגשתי אף אחת מהן בגלל הבעייתיות שבמציאת נושאים. שאפתי את אבקת הכביסה כי לא רציתי לחזור לשגרת החיים המלחיצה ולהיעדר היענות הצרכים שלי. מאז השאיפה (עבר חודש מאז) יכולות הלמידה שלי התדרדרו פלאים ואני מבחין בשינויים גופניים שמתחוללים אצלי אני רוצה לראות רופא אבל אני רוצה גם לשמור על חסיון רפואי. את יודעת איך עושים את זה?

שלום אורית, שוב תודה על התמיכה ועל העזרה. אני סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. אני עושה משהו שאני אוהב ואני לא צריך לעבוד בגלל שאני גר אצל ההורים. למרות זאת, אני פסימיסט. המחשבות השליליות החלו עוד הרבה לפני הלימודים, כשעבדתי במרכז לאזרחים ותיקים ונאלצתי להתמודד עם לחץ, עומס עבודה, ונחשפתי לאנשים שסובלים ממחלות שונות. הימים הקשים ביותר היו אלה שנאלצתי לעזור גם בבית בנוסף לעבודה. בימים כאלה הצרכים האישיים שלי (מזון ושינה) נזנחו. כאשר התחלתי ללמוד אמנם נכנסתי למצב הרבה יותר נוח, אבל המחשבות השליליות לא נעלמו. בקיץ שבין שנה א' לב' עבדתי פעם נוספת בעבודה עוד יותר מלחיצה ועומס העבודה בבית לא ירד. חוויתי שתי התמוטטויות עצבים באותו קיץ ולא קיבלתי טיפול. שנה ב' התחילה והכל היה בסדר. גם הקיץ היה בדר כיוון שמצאתי עבודה פחות מלחיצה. ואז הגיעה השנה השלישית. זו השנה הגרועה ביותר בלימודים שלי. הייתי אמור להגיש שש עבודות סמינריוניות ולא הגשתי אף אחת מהן בגלל הבעייתיות שבמציאת נושאים. שאפתי את אבקת הכביסה כי לא רציתי לחזור לשגרת החיים המלחיצה ולהיעדר היענות הצרכים שלי. מאז השאיפה (עבר חודש מאז) יכולת הלמידה שלי התדרדרה פלאים ואני מבחין בשינויים גופניים שמתחוללים אצלי אני רוצה לראות רופא אבל אני רוצה גם לשמור על חסיון רפואי. יידוע לך איך עושים את זה?

שלום אורית, שוב תודה על התמיכה ועל העזרה. אני סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. אני עושה משהו שאני אוהב ואני לא צריך לעבוד בגלל שאני גר אצל ההורים. למרות זאת, אני פסימיסט. המחשבות השליליות החלו עוד הרבה לפני הלימודים, כשעבדתי במרכז לאזרחים ותיקים ונאלצתי להתמודד עם לחץ, עומס עבודה, ונחשפתי לאנשים שסובלים ממחלות שונות. היו לי גם רגעים קלים ונוחים אבל לא יכולתי ליהנות מהם כי הייתי עסוק בלנתח את הרגעים הקשים ובאיך יכולתי לפעול אחרת. הימים הקשים ביותר היו אלה שנאלצתי לעזור גם בבית בנוסף לעבודה. בימים כאלה הצרכים האישיים שלי (מזון ושינה) נזנחו והמחשבות הפסימיסטיות התגברו. כאשר התחלתי ללמוד אמנם נכנסתי למצב הרבה יותר נוח, אבל המחשבות השליליות לא נעלמו. בקיץ שבין שנה א' לב' עבדתי פעם נוספת בעבודה עוד יותר מלחיצה ועומס העבודה בבית לא ירד. חוויתי שתי התמוטטויות עצבים באותו קיץ ולא קיבלתי טיפול. שנה ב' התחילה והכל היה בסדר. גם הקיץ היה בסדר כיוון שמצאתי עבודה פחות מלחיצה. ואז הגיעה השנה השלישית. זו השנה הגרועה ביותר בלימודים שלי. הייתי אמור להגיש שש עבודות סמינריוניות ולא הגשתי אף אחת מהן בגלל הבעייתיות שבמציאת נושאים. שאפתי את אבקת הכביסה כי לא רציתי לחזור לשגרת החיים המלחיצה ולהיעדר היענות הצרכים שלי. מאז השאיפה (עבר חודש מאז) יכולת הלמידה שלי התדרדרה פלאים ואני מתקשה בביצוע פעולות יום יומיות. אני רוצה לראות רופא אבל אני רוצה גם לשמור על חסיון רפואי. ידוע לך למי אני יכול לפנות?

שלום לך יקר. אני שמחה לשמוע שאתה לומד ועוד יותר שאתה לומד משהו שאתה אוהב. יותר מכל נראה לי שיש בך פחד עצום מלהתמודד עם החיים....אתה כותב שאתה בטיפול פסיכיאטרי וגם פסיכולוגי. מה אומר הפסיכיאטר?, האם קיבלת טיפול תרופתי?, אתה בהחלט יכול להגיע לרופא פנימאי באופן פרטי. האם אתה חושב שזה מה שירגיע אותך?

היי אורית,
הפסיכיאטרית אמרה שאני סובל מדיכאון ומחרדה ורשמה לי מירו. אני לוקח חצי כדור כבר שלושה שבועות אבל התחושות הגופניות לא משפתרות, אני חושב שהיא אמרה לי להתחיל לקחת כדור שלם אבל אני לא ממש זוכר. 
הלכתי אתמול לרופאת משפחה, היא בדקה אותי ומצאה שיש לי דופק מהיר מדי ושלחה אותי לבדיקות נוספות: בדיקות דם, איסוף שתן, אולטרסאונד והולטר לב.

גרגוריו יקר. שלושה שבועות על מירו זה זמן קצר מדי בעיקר אם אינך נוטל את המינון המלא. הדופק המהיר יכול להיות גם בגלל החרדה ממנה אתה סובל. יחד עם זאת אני שמחה שהיא נתנה לך לעשות בדיקות וכך תהיה שקט יותר. חשוב מאוד שתהיה בקשר עם הפסיכיאטר שיעקוב אחרי מה שאתה לוקח וגם יתן לך משהו להרגעה מיידית.
גרגוריו נשמה... טיפול תרופתי אינו מספיק מאוד חשוב שתתמיד גם בשיחות. מה קורה לך עם חיי החברה שלך?
בעניין הלחץ מן הלימודים אני מציעה שתפנה ליועצת לימודים באוניברסיטה וגם לשרותי הייעוץ ותבקש לפרוס לך את המבחנים כך שתוכל לעשות אותם אחד אחד ובנחת. חשוב מאוד שלא תוותר ותעשה את המבחנים בתנאים שנוחים לך. האוניברסיטה יודעת לה חשה במצבי משבר. מה דעתך?

היי אורית, חיי החברה שלי בזבל עכשיו. אני לא יוצא, לא מכיר אף אחד. אני לא כל כך פנוי לעסוק בזה עכשיו. אני עסוק בלטפל במצב הבריאותי שלי שלא נראה כל כך טוב. בדיקות הדם מראות כמות חריגה של חלבון בדם. כנראה שהוא בורח מהשרירים או פשוט לא מגיע אליהם. אני גם לא כל כך יכול ללמוד עכשיו. אני קצת מבולבל וחש באיבוד זיכרון. עם כל הרצון להמשיך כאילו כלום לא קרה, אני לא חושב שזה אפשרי. בכל זאת, נכנס חומר כימי לגוף שלי, וזה היה קצת יותר מכפית. 

היי אורית, חיי החברה שלי בזבל עכשיו. אני לא יוצא, לא מכיר אף אחד. אני לא כל כך פנוי לעסוק בזה עכשיו. אני עסוק בלטפל במצב הבריאותי שלי שלא נראה כל כך טוב. בדיקות הדם מראות כמות חריגה של חלבון בדם. כנראה שהוא בורח מהשרירים או פשוט לא מגיע אליהם. אני גם לא כל כך יכול ללמוד עכשיו. אני קצת מבולבל וחש באיבוד זיכרון. עם כל הרצון להמשיך כאילו כלום לא קרה, אני לא חושב שזה אפשרי. בכל זאת, נכנס חומר כימי לגוף שלי, וזה היה קצת יותר מכפית.