תודה אוראל, אומרים שיש סיפורי הצלחה, אבל אני לא מכירה אף אחד כזה באופן אישי.. ולכן המדד היחיד שיש לי הוא אני.. ובמצב הנוכחי, זה מרגיש שהכאב הזה ייפסק רק כשהחיים ייפסקו.. את כותבת שאת כח הרצון לצאת מהמצב אפשר לייצר ואני כ"כ רוצה להאמין לך, אבל איך??? איך אני אמורה למצוא בי או לייצר בי רצון לחיות כשאני לא מצליחה להבין מה הטעם? תוכלי להאיר את עיניי?

הלוואי והייתי יכולה להסכים עם המשפט הראשון שלך.. לשאלתך, התשובה היא לא, אף לא שינוי פצפון. למטפלים, היו יותר נעימים והיו שפחות, אבל שום דבר לא עזר, שום שיטה מיני רבות.. בפעם האחרונה שישבתי מול פסיכיאטרית, אחרי כמה חודשים שלא הסכמתי לנסות, לתומי חשבתי שאם אפתח ואשתף יהיה לה יותר קל לעזור לי, היא הציעה טיפול בנזעי חשמל, כבר הייתי כ"כ נואשת שהסכמתי, אבל היא אמרה שחייבים להתאשפז בשביל זה ולא הסכמתי. כמה שעות אחרי שיצאתי ממנה הגיעו לקחת אותי לאשפוז כפוי, פחות מ-12 שעות עד שמנהל המחלקה הגיע ונפגש איתי ולא הבין איך בכלל הגעתי לשם. אבל השעות האלה השאירו אותי בטראומה, הפרצופים המלחיצים של האנשים שהיו שם (מסכנים.. ממש..), האימה, חוסר האונים, מעט החופש שעוד היה לי בתוך הדיכאון הזה, לבחור עם מי ומתי לתקשר נלקחו ממני, זה היה כלא!!.. עברתי דבר או שניים בחיי וזה by far החווייה הכי קשה שעברתי.. הדבר האחרון שהייתי צריכה במצבי.. ואמנם זה היה קצר, אבל זה החמיר מאוד מאוד את מצבי, ומאז איבדתי אמון בכולם, אני לא סומכת על אף אחד אז אני לא משתפת אף אחד במה שאני עוברת, גם ככה חוץ מאנשים שעוברים את זה בעצמם אף אחד לא מבין, ועל אחת כמה וכמה במערכת... ולמרות שלרוב הצהרות זה ממני והלאה, אני, מול מטפלים למינהם, לא יושבת שוב גם אם העולם יתהפך!

תודה אוראל.. האמת, במקום שבו אני נמצאת להרגשתי אין נקודת כאב שהיא יותר חזקה מהכאב הנוכחי, זה הכאב הכי חזק שהרגשתי.. לגבי הדוג', בגלל שאני במקום שאין בי רצון לכלום אני לא מצליחה לחשוב על נקודת דירבון.. אני לא רוצה להיות אמא, לא רוצה להיות רעיה, לא רוצה כלום.. הלוואי שהיה בי איזה רצון קיומי, הלוואי שהייתי מצליחה להגדיר איזה מטרה, רחוקה ככל שתהיה, אבל שתניע.. אני לא מוצאת... זה התסכול הכי גדול שחוויתי.. והרצון היחיד שעומד בעינו זה הרצון להפסיק להתקיים..

תודה טל על ההבנה והתמיכה,
אחרי הכפיה, שוחררתי בערעור, העו"ד שיצג אותי (מהסניגוריה הציבורית) איים עלי שאם לא אתאשפז מרצון הוא ידאג ליצור קשר בעצמו עם הפסיכיאטר המחוזי ולאשפז אותי שוב בכפיה... אז מהפחד, המשכתי אשפוז יום מרצון, במשך כמעט חודשיים, פגשתי פסיכולוגית 3 פעמים בשבוע, ועוד פסיכולוגית משפחתית פעם בשבוע, ופסיכיאטרית פעם בשבוע, ואת מנהל המחלקה שהוא פסיכיאטר בעצמו ביחד עם וועדה, גם כן אחת לשבוע, במקביל ל-4 סוגי כדורים שהמינון שלהם עלה ועלה, ולריפוי בעיסוק... הם בעצמם הורידו אותי מהרעיון של נזעי החשמל, אבל הייתי בטיפול תרופתי ותרפי אינטנסיבי והייתי מוקפת במשפחה כל יום ושום דבר לא עזר..

צודקת שאסור להתייאש, זה בדיוק מה שהייתי אומרת לי מהצד השני.. אבל זה קורה.. מעצמו.. יותר נכון כבר קרה... אין חלומות.. אין שאיפות.. אין עונג, סיפוק, מלאות.. בטח לא שמחה.. בכלום! רק ואקום, ריקנות.. לא מצליחה להבין מה גורם לאנשים להמשיך לנוע, לקום בבוקר.. אני לא מוצאת טעם בכלום..

תודה שיר.. בעיקר על ההזדהות ועל זה שלא ענית בקלישאות...
קראתי את פוסט העידוד שלך.. טוב לדעת שלפחות לחלק מהסובלים הפסיכולוגים מצליחים לעזור.. וגם שלא היית לבד..
נרשמתי לאתר הזה לפני שנה בערך, העליתי פוסט אחד ונעלמתי..
כשהדיכאון התחיל אצלי דיברתי על זה די בפתיחות עם הקרובים אלי, הייתי מוקפת אהבה ועטופה בתמיכה אבל אף אחד לא הבין.. ניסיתי לדבר על זה עם החברה היחידה שלי שעברה דיכאון ועדין מתמודדת איתו (למזלה, הכדורים עוזרים לה לתפקד) אבל היא כעסה עלי.. אמרה לי "די, כמה אפשר לשקוע, תעזרי לעצמך, צאי מזה" התסכול שדווקא היא שהכי אמורה להבין עונה לי ככה עלה בכמה רמות ונאטמתי לכולם.. לפני כמה שבועות החלטתי לכבות את הטלפון.. הסובבים אותי גם ככה לא יודעים איך לעזור... ואני מרגישה שאני רק מצערת אותם..
אם לדבר בכנות, זה גם נבע ממקום של רצון להוכיח לעצמי שאני לא באמת חסרה לאף אחד.. שהעולם ימשיך להתקיים גם בלעדיי..
אז בינתיים אני כותבת כאן.. לא יודעת למה.. לא מרגישה שיש מישהו בעולם שיכול לעזור..
סיפורים על כאלה שהצליחו לצאת מזה מצד אחד מרגשים ומצד שני מתסכלים, וגורמים לי לחשוב "למה אני לא מצליחה?"
סיפורים על כאלה שמבינים אותי כי הם עוברים את זה בעצמם רק מכאיבים עוד.. אני קוראת פה כ"כ הרבה פוסטים שאני מזדהה עם כל מילה כתובה שזה מכאיב לדעת כמה אנשים מרגישים וחווים את מה שאני חווה..
לא יודעת מה יצא מזה ואם בכלל.. אבל בינתיים לפחות אני יכולה לפרוק.. בלי להרגיש מוזרה או משוגעת..

מצער לשמוע על המצב שלך.. וכ"כ מבינה את הקושי מול התרופות האלה.. ועם תופעות הלוואי שלהן..
וכן.. את צודקת.. יותר קל לשתף עם מי שעובר את זה בעצמו ומבין.. ובטח כשזה כאן.. מאחורי המסך..
אבל כלום לא עוזר... זה כמו סיוט ארוך... ומרגיש שיש רק דרך אחת לסיים אותו...

סימן.. אמרתי את זה לעצמי במשך כל השנה הראשונה.. ניסיתי כל כך הרבה כדורים, כל פעם כמה במקביל, במינונים ממש גבוהים.. לא היה אפילו שינוי פצפון לטובה.. במקום שהם יעזרו הם גרמו לכל כך הרבה תופעות לוואי, והרעו מאוד מאוד את המצב הדיכאוני שהייתי בו.. התקופות הכי קשות בשנתיים של הדיכאון היו התקופות שלקחתי תרופות.. אין צ'אנס.. היאוש כבר השתלט על כולי..

הי אורית.. תודה על ההתעניינות...הדיכאון התחיל לפני שנתיים.. אין לי מושג קלוש למה.. לא היה טריגר ספציפי.. פשוט בהדרגה נעלמה השמחה, הסיפוק, המלאות, איבדתי חשק לכל, התקפי בכי בלתי נשלטים, חוסר רצון לפגוש או לדבר עם אנשים.. חוסר כוחות לצאת מהמיטה. .כל פעולה טריוויאלית הפכה הכי קשה בעולם.. בטיפולים פשוט כלום לא עזר.. האנרגיות שהייתי צריכה לגייס בשביל לצאת כל פעם מהבית, בשביל לשבת ולשתף, בשביל לפתח מערכת אמון, ועל אחת כמה וכמה להתמודד עם האכזבה שכלום לא משתנה כל פעם מחדש - כל אלו היו מעבר לכוחותיי... התרופות שנתנו לי גם לא שינו שום דבר חוץ מלגרום להמון תופעות לוואי שרק הכבידו, הקשו והרעו את המצב.. (היו המון סוגים, אני כבר לא זוכרת את כולם, בינהם - אסציטאלופרם, ציפרלקס, בונסרין, וונלה, סרוקסאט, רמרון, בונדורמין.. ועוד שאני לא זוכרת, תמיד כמה במקביל, עם מינונים שהרקיעו שחקים)... בפעם האחרונה שישבתי מול פסיכיאטרית אחרי הפסקה של כמה חודשים שלא הייתי מוכנה לנסות עוד טיפולים, אחרי תחנונים ארוכים מצד הקרובים, היא הציעה נזעי חשמל, בייאושי הסכמתי לטיפול בתנאי שאני לא מוכנה להתאשפז.. לא היתה אופציה כזו.. כמה שעות אחרי שיצאתי ממנה אשפזו אותי בכפיה... בתואנה שלוקחים אותי רק לבדיקה.. לא משנה כמה אתאר, מילים רק יצמצמו את הגיהנום שעברתי שם, זו הייתה החוויה הכי קשה שעברתי בחיים (ועברתי). בערך 12 שעות הייתי שם עד שמנהל המחלקה הגיע ואחרי ריאיון קצר אמר לי שהוא לא מבין למה ואיך בכלל הגעתי לשם, שאני לא שייכת למקום הזה.. אבל הטראומה שהמקום הזה השאיר בי עדין מהדהדת, בקצרה... זה הדבר האחרון שהייתי צריכה לעבור במצבי.. מאז עברה יותר משנה אבל אין שום דבר בעולם שיגרום לי לשבת שוב מול מטפלים לסוגיהם... איבדתי אמון במערכת בעיקר, אבל גם בסובבים אותי..

הלוואי שהייתי יודעת...בטוחה שזה יושב על כל מיני משקעים.. לא יודעת להצביע על משהו ספציפי.. לא היה שום טריגר שגרם לזה, פשוט איבדתי את עצמי ושקעתי לאיטי... אני זוכרת דיכאונות קלים שתקפו אותי מאז שאני נערה.. (אוטוטו בת 33..) והדיכאון הפעם אכן הכריע אותי! הוא הכי קשה מאי פעם.. הכי ארוך, הכי מייסר.. הלוואי הלוואי שהייתי יודעת מה יכול לסייע!! אפילו אם זה היה הדבר הכי קטן וקשה להשגה בעולם.. לפחות היה זיק תקווה.. אני באמת ובתמים מאמינה שאין שום דבר ואף אחד שיכולים לעזור... שיש רק פיתרון אחד שיפסיק את הכאב הזה!...

קראתי.. הוא גם סיפר לי קצת בפרטי.. זה עושה טוב בלב לדעת שיש אנשים שמצליחים להתגבר.. שיש אנשים שתרופות וטיפול עוזרים להם.. ובאותה נשימה זה מתסכל.. כי לי זה לא עוזר!!!

לא מאמינה שיש פיתרון...
בהלם שהצלחת לשרוד ככה כ"כ הרבה זמן... צריך כוחות מיוחדים.. לפחות עכשיו אתה מרגיש בסדר..
כותבת בפרטי, מעדיפה שהטלפון ישאר לא זמין...

לא חושבת שמישהו מנסה או רוצה לפגוע בי. בטוחה שמאחורי כל הבטחה עומדת כוונה אמיתית וטהורה והרבה רצון לעזור. אני פשוט לא מצליחה למצוא בי אמונה שיש פיתרון אמיתי, כזה שלא יטפל רק בתסמינים אלא שיקח את הכאב הזה ממני לתמיד, פיתרון שאינו זמני, כזה שיחזיר לי טעם ושמחה אמיתית פנימית וקבועה שאינה תלויה בגורמים חיצוניים. לא מצליחה לרצות שום דבר חוץ מאשר לחדול מלהתקיים!

אם חוץ מהמוות שום דבר לא יפסיק את הסבל הזה (כי יש מטופלים שחסינים לטיפול תרופתי, אני לא הראשונה שלא מגיבה) אז אין לי בחירה באמת!

אם רק היית יודעת כמה עבודה ניסיתי לעשות במהלך חיי... ובכל זאת המצב לא רק לא השתפר, אלא התדרדר. התרופות שניסיתי, כולן ככולן השאירו צלקות. הדבר האחרון שאני צריכה זה גם בעיות פיזיות שהתרופות האלה גורמות בנוסף למצבי הנפשי הקשה. מילא אם היה שיפור אז אולי זה היה שווה את הניסיון. לכל רופא/ה או מטפל/ת הגעתי אחרי הרבה בירורים ועם המון המלצות וכולם אלופים במציאת הרכבים מתאימים, כל אחד מהם אמר לי שכמובן שהתרופות שנתנו לי לא עבדו כי הן לא מתאימות לי והחליפו לי אותן והעלו לי מינונים שוב ושוב, בין אם בטיפול פרטי, או דרך הקופה ואפילו באשפוז במחלקה שכל מטרתה היא לטפל בבעיות כמו שלי ובמקום להוביל אותי למקום הנכון המצב שלי הוסיף להתדרדר אחרי כל ניסיון כזה (חלילה לא באשמתם, אין לי ספק שהם נפלאים ומקצוענים כל אחד בתחומו ואני יודעת שהם עזרו להמון אחרים) אגב, הייתי גם אצל שאינם מבריאות הנפש. אני עייפה מלנסות *** מיואשת מלקוות *** איבדתי אמונה שמשהו או מישהו יעזרו *** נגמר לי הכח *** מנסה לגרד אומץ... *** אבודה!!!

אורית את כזו מדהימה שאת מתעניינת... למרות שאת לא מכירה אותי. לשאלותייך, כיום אני במיטה כל יום כל היום, מעבירה את הזמן בעיקר בצפייה בסדרות ובתכניות דרך המחשב, קוראת המון על דיכאון ושומעת הרצאות בנושא, מידי פעם קוראת ספרים בעיקר בז'אנר של העידן החדש, על חשיבה חיובית, בחירה באושר, כוח התת מודע וכו', זה לא קורה הרבה כי קשה לי מאוד להתרכז מאז שהדיכאון התחיל. למזלי הגדול ההורים שלי תומכים כלכלית ב"ה, לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלי זה, באמת הדבר היחיד בתוך כל התקופה הזו שאני מצליחה לראות כטוב אלה האנשים המדהימים שזכיתי להם בחיי, משפחה וחברים מושלמים ונדירים אבל אני לא מצליחה לתקשר איתם, זה פשוט קשה לי. שיפור והקלה הן מילים קצת גדולות, אבל זה מסע שנמשך כבר שנתיים ורבע, במהלכו ניסיתי כל מיני דברים מעבר לטיפולים כי הסובבים אותי וגם המטפלים שראו אותי הציעו שאעשה דברים שבעבר גרמו לי הנאה, גם אם כרגע אני לא מרגישה שאני נהנית מהם, "Fake it until you make it" הם אמרו, אז הלכתי מידי פעם לצפות בשקיעות בים למשל, הייתה תקופה שניסיתי לעבוד פעם בשבוע וטסתי לחו"ל להיות עם אנשים שבד"כ מחזקים אותי (זה נשמע כיף, אבל זה היה סוג של ניסיון בריחה וגם שם הייתי במיטה כל היום עד שהבנתי שאני לא יכולה לברוח מעצמי). בימים אלו המצב מבחינתי בגלים, יש ימים קשים ויש קשים מאוד. באלה שלא מאוד, יש קצת פחות התקפי בכי ביום (אבל אין יום שאין בכלל), או שאני מצליחה להכניס את עצמי למקלחת, או לרדת למכולת, או לנקות, שם זה פחות או יותר מסתכם, אבל עדין ריקנות איתנה שמלווה בכל רגע וזה מתסכל כי אלה הימים ה"תפקודיים" שלי כביכול, וזה כ"כ ההפך ממה שאני. מאז שאני זוכרת את עצמי אני בעשיה, כל דבר שעשיתי ב"ה הצלחתי, כל דבר שרציתי ב"ה השגתי ואני יודעת שגם היום אם אני ארצה משהו, אפילו משהו אחד קטן, לא משנה באיזה תחום זה יניע אותי, אבל אני פשוט לא מצליחה לרצות כלום.. הכל נהיה חסר טעם, חסר משמעות ותכלית. כשאני כן יוצאת מהבית למפגשים/ אירועים חברתיים או משפחתיים (זה נדיר ורק כשאני מוכרחה) ואנשים שמכירים אותי רואים אותי, בין אם הם יודעים על הדיכאון ובין אם לאו, הם בטוחים שהכל מושלם אצלי, כי אני לובשת על עצמי תחפושת של לבוש מתוקתק, איפור שיער, עקבים וחיוך מזויף אבל רק רוצה שיגמר ואוכל לברוח... כי בפנים הכל מרגיש ריק...! מת!...

רופאת המשפחה שלי מכירה את כל ענייני הרפואיים יותר טוב מכל אחד אחר בעולם! עברתי אצל כל-כך הרבה מומחים.. ועשיתי כל כך הרבה בדיקות. האמן לי שהאבחון של הדיכאון הוא מדויק. לא מבינה למה מה שכתבתי עורר אצלך סימני שאלה, אנשים לא נולדים בדיכאון. יש הרבה שמתפקדים ומגיעים להישגים גדולים בחייהם ובשלב כלשהו נשאבים לבור השחור הזה. אין סתירה בין השניים.. וגם כל אחד חווה את זה בצורה מאוד אינדיווידואלית למרות הדימיון בתסמינים.

וואי את מדהימה שאת מצליחה למצוא כוחות ושהספקת כל-כך הרבה בגילך!!! ניסיתי להכריח את עצמי בעיקר בהתחלה של הדיכאון, עבדתי במשרה מלאה.. ניסיתי גם לסירוגין בשנתיים האחרונות. זה ריסק אותי ממש!.. הלוואי שהיה לי כח, או רצון..
כשאת רושמת שאם תישארי במיטה זה יסתיים באסון.. אני שמחה בשבילך שאת מצליחה להיות בתנועה ולא מובלת לאסון הזה.. אבל אצלי התנועה הזו רק שואבת ממני כוחות שאין לי. לא מוצאת עניין בכלום - ללמוד, או לעבוד, גם דברים שפעם גרמו לי הנאה או שמחה לא מעניינים כבר. לא רואה מה הטעם בלעשות רק בשביל לעשות... בלי סיבה.. זה מתיש אותי ומרוקן הרבה יותר מאשר להישאר במיטה. הכל חסר משמעות, אין טעם לשום דבר. עבורי האסון הזה לכאורה זו תהיה המתנה הכי גדולה, אז שיסתיים ב"אסון" זו הברירה היחידה! הדרך היחידה שתפסיק לי את הסבל. זה הדבר היחיד שאני מצליחה לרצות..

גם אם את לא רואה את עצמך כך, בעיניי הכוחות שאת מוצאת בעצמך, לא משנה מה המניע (גם אני ממנסה לברוח מהמשבות, אבל בתוך המיטה מול סדרות במחשב, לצאת החוצה בשבילי מצריך ללבוש תחפושת.. ואין לי כוחות לזה, אני יכולה לעשות ת זה כמעט בכל רגע נתון והיו זמנים שזה מה שעשיתי אבל זה מתיש ברמות), והעובדה שאת לא מוותרת, ורגישה כ"כ לסובבים אותך זה מדהים! למזלי עלי לא כעסו אחרי שניסיתי לעשות לזה סוף.. ההפך, ראיתי התכתבויות בין היקרים לי (הם לא יודעים שראיתי), שאם הגעתי למצב כזה אז הם לא יכולים לתאר לעצמם כמה שאני סובלת.. אני יודעת שיכאב להם, אבל אני בטוחה שמי שאוהב אותי יבין, והזמן ירפא.. והם יתגברו.. זה לא שאני רוצה למות כמו שאני רוצה שהסבל הזה יסתיים ואני לא מצליחה למצוא שום דבר אחר שיעצור אותו..

תודה על העצות... מעריכה מאוד את ההשקעה שלך בתשובה.
דווקא האנשים המדהימים להם זכיתי בחיי הם הכי אמפתיים בעולם ואין בי שנאה לאף אחד. גם לחיים אין לי שנאה, פשוט רוצה שהסבל ייגמר.
90% ממה שכתבת אני עושה:
1. מדברת מלא עם הקב"ה, הפכתי את החיים שלי בשביל ללכת בדרכיו הרבה לפני שהתחיל הדיכאון הזה, מאמינה בלב שלם שאין אמת אחרת מלבדו ובכל זאת..
2. שומעת מלא מוזיקה.. (ספורט וריקודים זה לא משהו שאני מסוגלת לעשות, פשוט לא ביכולותיי הפיזיות כרגע, מצריך אנרגיות שאין בנמצא)
3. התנדבתי בעמותות שעוזרות למחוסרי יכולת. השיחות היחידות שאני מצליחה מידי פעם לקיים זה כשאני יודעת שאנשים בחיים שלי צריכים אותי, כי יש כאלה שעוברים דברים שהם מרגישים נוח לספר רק לי, ככה הם אומרים לפחות.
4. אין לי הכנסות כרגע, אבל מהעזרה הכלכלית שאני מקבלת מההורים אני מפרישה מעשרות (זה משהו שאני מקפידה עליו מאוד כבר הרבה שנים) ובלי קשר לזה שמה כמה פרוטות בקופת צדקה כל יום.
5. אין בי שמץ של קנאה, שנאה או קמצנות כלפי אף אחד שאני מכירה, והעצבות שלי היא שלי ואני לא מאשימה בה אף אחד. להיות רגישה לאחרים, טובה ונוחה על הבריות זו אבן דרך בחיים שלי. העבודה על זה רחוקה מלהיות מושלמת.. וכרגע אחת מהסיבות שאני מרחיקה את עצמי היא כי לפעמים התסכול הפנימי שלי יוצא לצערי על הקרובים ביותר, אבל למזלי זכיתי באנשים נדירים שמבינים שזה לא מכוון ושזה הדיכאון שמשתלט ולא אני באמת. "אין ילד רע יש ילד שרע לו..." אני נזהרת מאוד מלפגוע, ואם פגעתי שלא במתכוון אני תמיד מתנצלת!

אני שמחה בשבילך שזה עזר לך!! הלוואי שזה היה עוזר גם לי..

הי טל, לא קורה הרבה בתקופה הנוכחית שאני פוגשת אנשים, אבל כשיש משהו שמחייב אותי, עצם ענין היציאה מהבית והמפגש החברתי מצריך ממני הרבה אנרגיות. מניסיון של פעמים מועטות של אנשים שראו אותי לא מתוקתקת כמו שאני בד"כ נראית במצב רגיל, זה גרר הרבה שאלות שלא בכוחותיי לענות עליהן ולהסביר... כשישבתי מול מטפלים או כשנפגשתי עם האנשים שבאמת קרובים אלי, הייתי כמו שאני בלי תחפושות... זה לא פשוט, אני יודעת כמה זה מצער אותם לראות אותי ככה. אני רחוקה מאוד מלהיות טובה וטהורה אבל מאמינה שכל עוד אני כאן, המעט שאני יכולה לעשות זה להשתדל לעבוד על המידות הלא טובות שלי ולהשתפר בתור בן אדם. מוצאת את העבודה הזו קשה במיוחד בתקופה הנוכחית של הדיכאון כי היא ניחנת בחוסר אונים וחוסר שליטה על יציאה מהמצב שלי שמוביל לתסכול וחוסר סבלנות כלפי כל מי שלא מבין (שזה הרוב).. לשאלתך, זה לא תמיד היה כך.