זו חשיכה. חשיכה בצבע לבן כי הכל ריק. הגוף מכבה את עצמו בהדרגה. הוא מבין לבד שאין בעצם למה להישאר ער. בהתחלה זה הרצונות. הם נכבים באחת. גם קשה להיזכר שהיה פעם אחרת. צריך להיעזר בתמונות כהוכחה. המחשבות מתעתעות... ממלאות את הוראות החרדה עד סופן - להקפיד למחוק זיכרונות נעימים. להוציא לאוורור את כל הזיכרונות הקשים. אח"כ הרגליים. נכבות. אין שום יכולת ללכת. כי אין ממש רצון לאן. וגם הידיים נכבות בסוף. שיתוק כללי. ורק אז זה חושך שחור. משחור.

החרדות מביאות איתן אימה. והאימה ברורה כמו מראה נקייה. הרי ראיתי הכל. איך זה קורה. איך זה כואב. איך זה חותך, שורף, חונק, מכה, מקפל. ממית. ואין מי שישכנע את המחשבות שיכול להיות אחרת. ואין מי שמבין. את השפה. השפה של הדיכאון והחרדה. כי זו שפה רק של מי שיודע אותם. את הדיכאון והחרדה. שפה של הארץ הזו שקוראים לה גיהינום.

ואתה קורא לעזרה. ושומעים אותך אבל לא יודעים מה לעשות. וגם כולם רחוקים. כל כך רחוקים. אלף שנות אור מהארץ שלך. ארץ החושך. והם אומרים לך תנסה. ותעשה. ותלך. ותקום. והמילים שלהם נוזלות לך על הגוף המשותק והולכות איתן הלאה, למקום שלעולם לא תכיר. שהדלת אליו לעולם לא נפתחת עבורך. הדלת לחופש. מעצמך.