מנהלי קהילה
לא רואה את עצמי מזדקנת
הסיפור שלי עם דכאון הוא כבר כמה שנים. כל חיי הייתי ילדה סבבה, נורמטיבית. קצת מתקשה במסגרת הלימודים אבל הייתי עקשנית ועברתי עם מלא ישיבה על התחת אפילו שהתוצאות לא היו בהתאם. תמיד עובדת משרה מלאה וכמה שיותר כך עדיף.
מאז שהתחילו חיי האקדמיה גם הדכאון לא איחר לבוא. אני בת 28 ועברתי אחריי שנתיים באוניברסיטה ללימודים אחרים שהם הרבה יותר דורשנים ויקרים והלחץ בתור מישהי שמממנת את עצמה עוד יותר גובר והחרדות בלילות לא עוזבות.
מאז השנה הראשונה (עכשיו אני בכולל שנה חמישית) אני לוקחת כדורים אנטי דיכאונים אבל לא הולכת לפגישות כי גם אם זה מממומן זה לא אפשרי לי עם הלימודים והדירה. התחלתי לקחת אותם אחרי שהגיעו לי מחשבות אובדניות שהפחידו אותי.
הדבר שלא עוזב אותי במחשבות זה שאני פשוט לא רואה את עצמי מגיעה לגיל מבוגר. זה לא מסתדר לי בראש ועם כל השאיפות והרצונות אני אפילו לא מצליח לדמיין את זה.
שוקלת לעזוב את הלימודים, אולי זאת המסגרת שדווקא סוגרת אותי, מאשר מקום עבודה שבו אני פורחת בהרבה. אולי זה יום רע אולי זה לא. תמיד יש לי את המחשבות לעזוב ופשוט לעבוד כי אני עושה את זה מצוין, לא משנה מה.
בכל מקרה, אבדתי.
inter22
בכל ראשון ברמת גן 1900 חינם אין כסף מתכנסים לדבר על בעיות ודכאונות אנשים כמוני וכמוך. DBSA.ORG.IL. את מוזמנת לבוא ולהתקשר אם תרצי
אורית זאבי יוגב
מאי מאי יקרה. נראה שאת בחורה עם הרבה מאוד כוחות ולא מוותרת לעצמך. דברים אלו ניכרו כשהיית קטנה ועולים ביתר שאת בבגרותך. את מפגינה הרבה מאוד עצמאות ונראית כמי שאיננה נתמכת באחרים. מן הדברים שכתבת עולה שאת חיה חיים מאוד אינטנסיביים שמוקדשים לקידום של מטרות ( לימודים, פרנסה) נשאלת שאלה האם בשנים הללו עשית משהו עבור עצמך? עבור הנשמה? מאוד יכול להיות ששנים ( חמש ליתר דיוק) את מושקעת במאמצים אדירים שמכלים את כוחותייך מבלי שאת יודעת לשם מה ולמה. ספרי יותר על עצמך ועל הלימודים הללו: מדוע הם כל כך חשובים לך?. אני יכולה לאמר לך שאל לימודי הפסיכולוגיה הקלינית הגעתי בשלב מאוחר יחסית בחיים. היה לי מאוד מאוד קשה בעיקר כי הייתי כבר עם ילדים קטנים יחד עם זאת המטרה הובילה אותי והרצון העז לעסוק במקצוע העניק את המשמעות ללימודי שבלעדיה בהחלט הייתי נכנסת לדיכאון. אצלך נשמע שבעבודה את הרבה יותר שמחה ואילו הלימודים.... לא ברור למה את מתעקשת עליהם. האם כך?, ספרי יותר?