הטיפול במיאלומה נפוצה עבר בשנים האחרונות תמורות משמעותיות עם כניסתן לשוק של תרופות ביולוגיות חדשות למיאלומה שמועילות בשיעורים משמעותיים להארכת הישרדותם של חולים והגדלת סיכויי ההחלמה, ויש אף הטוענים כי הפכו את המחלה באופייה לכרונית-מתמשכת.

התרופות החדשות המתקדמות למיאלומה המשווקות בהדרגה החל משנת 2003 נחלקות לשתי קבוצות מרכזיות: האחת היא של תרופות אימונומודולטוריות ("אימידים") המעוררות את המערכת החיסונית של הגוף לפעול כנגד הגידול, והשנייה של מעכבי האנזים פרוטאזום - תרופות המעודדות חלבונים מסוימים בתאי הגידול לעבור תהליך השמדה עצמית. בנובמבר 2015 אישר מינהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA) קבוצה חדשה של תרופות ביולוגיות למיאלומה המהוות נוגדנים חד שבטיים כנגד חלבונים ייחודיים שמצויים על תאי הגידול, שנקשרים לתא הסרטני ומובילים להריסתו, ובמקביל מעודדים את מערכת החיסון הטבעית של הגוף להיאבק במחלה.

עתה מצא צוות חוקרים בינלאומי העוקב אחר מדגם של חולי מיאלומה ממדינות מערביות ובכללן ישראל, כי לתרופות אלה יתרון רב יותר בעבור חולים צעירים שמאובחנים ומטופלים לפני גיל 40, יותר מאשר לחולים מבוגרים יותר – אם כי הפער המשמעותי קיים רק אצל אלו שמאובחנים בשלב מוקדם של מיאלומה – שלב 1, ולא בקרב חולים שמאובחנים בשלבים מתקדמים – 2 ו-3, כשמסת הגידול גבוהה.

פערים לטובת הצעירים

המחקר נערך ב-21 מרכזים רפואיים במדינות מערביות, ובשיתוף חוקרים מבתי חולים ואוניברסיטאות בארה"ב – בהם אוניברסיטת הרווארד ובית הספר לרפואה קורנל, וכן מכון קרולינסקה בשבדיה ומרכזים רפואיים בפולין, איטליה, צ'כיה, דנמרק, ואף בישראל – במסגרת המרכז הרפואי תל אביב (איכילוב) בשיתוף מנהלת המערך ההמטולוגי פרופ' עירית אביבי.

החוקרים בחנו את הטיפול התרופתי במיאלומה נפוצה בקרב מדגם של 1,089 חולים בין השנים 2000 עד 2015, והשוו את תוצאות הטיפול אצל 173 חולים צעירים בגילי 21 עד 40, בהשוואה ל-916 חולים מבוגרים יותר בגילי 41 עד 60. כל המטופלים במחקר טופלו על ידי התרופות החדשות למיאלומה.

מטופלים צעירים אובחנו יותר עם 'נגע ליטי' (Lytic Lesion), נגע שמשמעותו "חור בעצם", שזוהה אצל 82% מהם, בהשוואה ל-72% מהחולים המבוגרים. כמו כן, 83% מהחולים הצעירים אובחנו עם סמנים גנטיים שמעלים את הסיכון למיאלומה נפוצה, בהשוואה ל-68% מהחולים המבוגרים.

מעקב אחר המאובחנים בחלוף חמש שנים העלה כי 83% מהצעירים ו-67% מהמבוגרים שרדו, והוגדרו כמחלימים לפי ההגדרה המייחסת החלמה מסרטן לחולים שנותרו בחיים חמש שנים מהאבחנה. בחלוף עשר שנים מהאבחנה שרדו 56% מהחולים הצעירים בהשוואה ל-39% מהמבוגרים. תגובה מלאה לטיפול התרופתי (CR, קיצור של Complete Response) זוהתה בקרב 32% מהחולים הצעירים מגיל 40 בהשוואה ל-29% מהחולים המבוגרים יותר. פערים אלו לטובת החולים הצעירים זוהו גם כשהמדגם צומצם ל-780 חולי מיאלומה נפוצה שעברו השתלות מח עצם עצמיות כחלק מהטיפול.

עם זאת, כשסווגו החולים לפי שלב המיאלומה הנפוצה לפי נוכחותם של חלבונים שונים בדם המצביעים על מידת ההתפשטות של הגידול והעומס הגידולי – נמצא כי הבדל מובהק סטטיסטית בהישרדות לטובת החולים הצעירים נצפה רק בקרב אלו שאובחנו בשלב מוקדם של המחלה – שלב 1, ולא תועד הבדל מובהק בהישרדות בין צעירים למבוגרים בקרב אלו שאובחנו בשלבים מתקדמים של המחלה – שלבים 2 ו-3.

החוקרים מסכמים כי הטיפולים התרופתיים החדשים למיאלומה נפוצה מועילים יותר לחולים צעירים, אולם היתרון הנוסף עבורם קיים רק כשהמיאלומה מאובחנת בשלב מוקדם. ממצאי המחקר מדווחים בגיליון דצמבר 2016 של כתב העת British Journal of Haematology.

מחלה של הגיל המבוגר 

מיאלומה נפוצה היא ברמה העקרונית מחלה של הגיל המבוגר, כשהגיל החציוני לאבחון עומד ברוב המחקרים על 70 שנה, אולם היא עשויה להופיע גם אצל צעירים, המהווים פחות מעשירית מהחולים. לפי חלק מהדיווחים בספרות הרפואית, שיעורי התחלואה במיאלומה נפוצה עולים בשנים האחרונות כתוצאה ממגמות הזדקנות האוכלוסייה במדינות המערב, לצד מודעות גוברת לתסמינים של מיאלומה.

המחקר הנוכחי התמקד בכללותו בחולי מיאלומה מתחת לגיל 60 – שנחשבים לצעירים יחסית, ומצא כאמור יתרון לגיל שהתבטא ביעילות גבוהה יותר של הטיפול התרופתי בקרב חולים צעירים במיוחד – מתחת לגיל 40.

בעבודה הנוכחית בחנו החוקרים האם הפערים ביעילות התרופות החדשות למיאלומה לטובת החולים הצעירים במיוחד עשויים לנבוע משיעור נמוך יותר של סיבוכי מיאלומה בקרב חולים אלה, אולם הבדיקה העלתה כי שיעור הסיבוכים המרכזיים – אנמיה, סיבוכים בכליות ואובדן רקמות עצם המתבטא בהיפרקלצמיה (עודף סידן בדם) – היה דומה בקרב שתי קבוצות החולים שנבדקו. החוקרים מעריכם כי חלק מהפער ביעילות הטיפולים לטובת הצעירים מקורו בזיהוי טוב יותר של פגיעות בעצמות בגיל הצעיר על רקע התקדמות אמצעי ההדמיה – לרבות CT, MRI ו-PET.

British Journal of Haematology, doi: 10.1111/bjh.14328