דיכאון וחרדה
מנהלי קהילה
מה גורם לאנשים עם דיכאון לא להתמיד בטיפול?
חוקרים ישראלים ואמריקאים זיהו כי גיל מבוגר ותחושות נקמנות אצל אנשים עם דיכאון מהווים גורמי סיכון להפסקת הטיפול. האם אפשר להתגבר על המגבלות?
דיכאון מהווה הפרעה פסיכיאטרית נפוצה באוכלוסייה שמוגדרת ככרונית-מתמשכת, ועלולה להוביל לפגיעה קשה באיכות החיים ולשיבושים בחיי היומיום.
הטיפולים לדיכאון נדרשים כדי לסייע לאנשים המתמודדים עם ההפרעה לשוב לתפקוד תקין. אולם אחת הבעיות הפוגעת באופן משמעותי בטיפולים הניתנים לסובלים מדיכאון קשורה בהעדר היענות ואי התמדה בטיפול, ובמקרים רבים בהפסקה מכוונת של הטיפול מצד המטופל, מה שעלול להחזיר את תסמיני הדיכאון ואף לדרדר את הדיכאון ולהפוך אותו לחמור יותר.
חוקרים ישראלים בחנו לאחרונה את הגורמים המניעים מטופלים עם דיכאון להפסיק את הטיפול הנפשי והתרופתי במחלה, במטרה לצמצם את התופעה המטרידה, ולפתח תכניות טיפוליות ייעודיות שיאפשרו סיוע לאורך זמן.
נוטשים את הטיפול
במחקר שנערך במסגרת המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה בשיתוף חוקרים מארה"ב מאוניברסיטת פנסילבניה ואוניברסיטת אדלפי בניו יורק, בוצעה בדיקה לטיפולים נפשיים ותרופתיים שניתנו ל-156 אנשים שאובחנו עם דיכאון בין נובמבר 2001 ליוני 2007, תוך בחינת התמדתם של נפגעי הנפש בטיפול.
במחקר הוגדרו משתנים שהשפיעו על עזיבת הטיפול, ואובחנו שלושה גורמים משמעותיים: גיל מבוגר, ציפיות גבוהות מדי מהטיפול בטרם החל ותחושות נקמנות המלוות את המטופל בקשריו החברתיים. נמצא כי נוכחותם של גורמים אלה מאיצה נטישה מוקדמת של הטיפול ולמעשה סיכנה את הנבדקים בהידרדרות חוזרת לדיכאון חמור יותר.
בהמשך נבנה עבור המטופלים טיפול אופטימאלי שמתייחס לגורמים אלה, במטרה לצמצם את הסיכון לעזיבה מוקדמת, ונמצא כי שיעורי העזיבה עמדו על 24.4% בקרב אלו שעברו את התכנית המותאמת, בהשוואה לכמעט ממחצית מהנבדקים שקיבלו תכנית טיפולית שלא התייחסה באופן ספציפי לגורמים שזוהו (47.4%).
החוקרים קובעים כי במידה וגורמי הסיכון שזוהו על ידם יעברו תיקוף במחקרים נוספים בעתיד, ניתן יהיה להתייחס אליהם במסגרת הטיפולית המוצעת לדיכאון, כדי להפחית את שיעורי הנשירה מטיפול.
במחקר השתתפו פרופ' סיגל זילכה-מנו, ד"ר ג'ק קיף, פרופ' הראולד צ'ואי, אבינדב רובין, ד"ר מארנה בארט ופרופ' ז'אק ברבר, וממצאיו מדווחים בגיליון דצמבר 2016 של כתב העת Journal of Clinical Psychiatry.
אי היענות ועזיבה מהווה את אחת הבעיות החמורות של טיפולים נפשיים, ומחקרים שונים בעשור האחרון מתריעים מפניה ומנסים להתמודד עמה.
היפוך מגמה
ביוני 2012 דיווחו חוקרים ישראלים ממכון פאלק לחקר בריאות הנפש ומשרד הבריאות בכתב העת Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, כי בבדיקת שיעורי הנשירה של מטופלים פסיכיאטריים מהטיפול בישראל, בהסתמך על נתוני סקר הבריאות הלאומי של משרד הבריאות והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 24% מהמטופלים הפסיכיאטריים מפסיקים את הטיפול בעודו באיבו, כאשר 22% עזבו באמצע טיפולים שניתנו במסגרות של בריאות הנפש ו-32% עזבו באמצע טיפולים שניתנו במסגרת הרפואה הציבורית הכללית – בבתי חולים כלליים וקופות חולים. במסגרות הרפואה הכללית, 30% עזבו לאחר שני טיפולים בלבד, ואילו במסגרות בריאות הנפש – 10% עזבו תוך שני טיפולים. ככל שהמצב הנפשי הבעייתי של הנפגע ממושך יותר (יותר כרוני) – כך גדל הסיכון לנשירה מהטיפול, אם כי חומרת ההפרעה הנפשית לא השפיעה על הסיכון לעזוב את הטיפול.
בעבודה נוספת מישראל שבוצעה במסגרת אגף הרפואה בשירותי בריאות כללית, וממצאיה פורסמו בספטמבר 2015 בכתב העת Psychopharmacology, עלה כי גם כשמתמקדים בטיפול התרופתי לדיכאון – הפסקה של התרופות באופן חד צדדי על דעת המטופל איננה תופעה יוצאת דופן. מנתוני 310,994 מבוטחים בכללית שנוטלים תרופות נגד דיכאון לאורך תקופה של ארבע שנים, נמצא כי רק רבע מהמטופלים היהודים בנוגדי דיכאון מתמידים בטיפול בחלוף חצי שנה,
ואילו בקרב הערבים שיעורי ההתמדה בטיפול נמוכים אף יותר – 6% בלבד, מה שמעלה את האפשרות שרופאים ראשוניים משתמשים לעתים בתרופות נוגדות דיכאון כטיפול גם במצבים נפשיים אקוטיים, ולא רק לצורך טיפול ממושך. נמצא כי בגילים צעירים – 20 עד 40 – ההיענות לטיפול התרופתי לדיכאון הייתה גבוהה יותר בקרב גברים בהשוואה לנשים, ואילו בגילי 50 עד 70 התהפכה המגמה, וההיענות לטיפול התרופתי הייתה גבוהה יותר בקרב נשים. מחקר נוסף מישראל שהתייחס לסוגיה, ופורסם באפריל 2015 בכתב העת British Journal of Psychiatry העלה כי היענות לטיפול תרופתי לדיכאון מפחיתה בשיעור של עד 17% את הסיכון לתמותה.
היענות נמוכה לטיפולים מהווה אתגר המעסיק בשנים האחרונות מערכות בריאות בעולם וכן בישראל, ומחקרים שונים מאירים על תופעה נרחבת של אי היענות לטיפולים שמותאמים לאורך זמן, בעיקר לתרופות. מחקר מהארץ שפורסם בספטמבר 2014 בכתב העת PLoS ONE שהקיף מעל ל-228 אלף נבדקים חולי סוכרת מצא כי רק מחציתם נוטלים את רוב התרופות שנרשמו עבורם. מחקר אמריקאי מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס מדצמבר 2009 מצא כי 22% מנפגעי שבץ מוחי אינם נוטלים מדללי דם כנדרש כדי להפחית את הסיכון לקרישי דם.