מחקר חדש מציע שחשיפה עקיפה לאמצעי התקשורת, למשל שיחה עם חברים שרואים הרבה טלוויזיה, גם היא מזיקה לדימוי הגוף.

הממצאים הללו מפתיעים. הנבדקות במחקר אפילו לא היו צריכות שתהיה להן טלוויזיה ביית בכדי להיות בעלות סיכון גבוה להתפתחות סימפטומים של הפרעות אכילה.

למעשה, הגורם המשמעותי ביותר לקיומם של סימפטומים של הפרעות אכילה היה לכמה חברים של הנבדקת יש טלוויזיה בבית. כלומר, נראה ששינוי גישות בתוך קבוצה אשר נחשפה לטלוויזיה (למשל שינוי בתפיסת דימוי גוף מוערך) היה גורם משפיע יותר מאשר חשיפה ישירה לאמצעי התקשורת. למעשה, חשיפה מרובה של חברת השווים לאמצעי תקשורת היתה מקושרת לעלייה של כ – 60% בסיכוי של הנערה לפתח סימפטומים של הפרעות אכילה, ללא קשר למידת הצפייה האישית שלה בטלוויזיה.

המחקר החדשני ניסה לכמת את התפקיד של רשתות חברתיות אליהן משתייך האדם בהפצת ההשלכות השליליות של צריכת תקשורת על הפרעות אכילה.

המסקנה המתבקשת היא שיש צורך גם בהקפדה על תכניים אחראיים והולמים בטלוויזיה וגם ברגולציה של תכני אמצעי התקשורת בכדי למנוע גם חשיפה עקיפה למסרים המזיקים.

המחקר נערך בפיג'י (Fiji) מכיוון שזהו מקום אידאלי למחקרי תקשורת משודרת בגלל שרק משנת 1990 החלה שם הטלוויזיה המשודרת. כמו כן עדיין יש הבדלים משמעותיים באיזורים שונים באי בנושא החשיפה לאמצעי התקשורת.

מחקר ראשון וקודם שנערך באי הראה עלייה משמעותית בשכיחות הפרעות האכילה בקרב נערות מתבגרות מיד לאחר החשיפה לטלוויזיה המשודרת בשנת 1995.

מה שהופך את פיג'י למקום מעניין במיוחד למחקרים מהסוג הזה הוא שהתרבות המקומית דווקא מערכיה מבנה גוף חסון ואיתן בניגוד מוחלט לגוף שאליו נחשפו הנערות בסדרות הטלוויזיה שהיו פופולריות באותן השנים כגון בוורלי הילס 90210.

אבל אולי בעצם העובדה שהשפעות עקיפות של התקשורת הן גדולות כל כך היא דווקא לא מפתיעה. כנראה שרב האנשים פחות שמים לב לתקשורת עצמה ובעיקר למה שהחברים שלהם אומרים על מה שראו בתקשורת.

www.physorg.com/news/2011-01-secondhand-television-exposure-linked-disorders.html

תרגמה וערכה: מיכל אפק