שני הגורמים העיקריים להשמנה הם תזונה לא מאוזנת – הבאה לידי ביטוי בצריכת קלוריות מוגברת – ופעילות גופנית מופחתת.
הגורמים לצריכת קלוריות מוגברת:
*אכילת מזון קנוי. על-פי רוב, המזונות שאוכלים בחוץ (במשרד, במסעדות וכו') הם עתירי שומן.
*שקיות החטיפים גדלו (אריזות משפחתיות, king size) ועמן גם כמויות החטיפים שצורכים האנשים.
*מזונות "מוכנים לאכילה" בבית (מזונות חמם-הגש) הם עשירים בקלוריות ובשומנים.
כיום, יותר ויותר ילדים אוכלים מזונות כאלה, מאחר ששיעור ההורים העובדים גדל במידה ניכרת בעשורים האחרונים.
*צריכה מוגברת של משקאות עתירי קלוריות, ובהם משקאות מוגזים (קולה, ספרייט, מיצים) ואלכוהול
מעט מדי פעילות גופנית
אך להשמנת היתר בחברתנו המודרנית יש גורם מובהק נוסף – מיעוט מאמץ גופני ופעילות גופנית. מהפכת ה- e-mail אינטרנט גורמת לכך שהאדם המודרני פעיל פחות מבחינה גופנית, מה שמפחית את תהליך שריפת האנרגיה העודפת. סקר שנערך במקומות עבודה בארצות הברית הצביע על כך, שעובדים בבנייני משרדים, שהיו טורחים בעבר הלא רחוק לעלות ולרדת פעמים אחדות מדי-יום עד שתי קומות "במו-רגליהם", כדי להעביר מסמכים למשרד אחר באותו בניין, משגרים היום מסמכים אלה בדואר אלקטרוני. זוהי "תסמונת העובד הרתוק לכיסאו אל מול מסך המחשב באופן רצוני". יתרה מכך, אפילו אלה שהיו כרוכים בעבר בעבודה פיזית מאומצת, למשל בתעשיית ייצור המכוניות, השתכללו על ידי אוטומציה ורובוטיקה ממוחשבת עד כדי כך, שעובד "הסרבל האפור" בתעשייה הזו, מפקח כיום על לוח בקרה השולט על על פס הייצור. העובד עצמו לא נאלץ אלא למאמץ גופני מזערי.

בימינו גדלה האובססיה לפחד מהתפשטות ההשמנה; כמו שאמר ראש המינהל הרפואי באנגליה, סיר ליאם דונלדסון - אנחנו ניצבים מול פצצת זמן, ההשמנה. אבל מעניין שיחד עם מגפת ההשמנה, ישנם אלה מאיתנו שיכולים לאכול כל מה שהם רוצים ולא להשמין כלל.
ב- 1967 בחן ד"ר איתן סימס, את מידת ההשמנה של אסירים בוורמונט שקיבלו דרך אגב שחרור מוקדם מבית הסוהר תמורת השתתפותם בניסוי. בניסוי הם נתבקשו לאכול ככל שיוכלו לאכול עד שישמינו 25% ממשקלם. מה שנמצא היה שחלק מהאסירים לא הצליחו להשמין אפילו כשאכלו 10,000 קלוריות ליום ומכאן הסיקו החוקרים שיש כאלה שאינם יכולים להשמין.

ברוח הניסוי הנ"ל החליטו ב- BBC Horizon לגייס 10 מתנדבים רזים (לא בגלל שעשו דיאטה) ולעקב אחריהם במשך 4 שבועות כשהם מנסים לאכול כמה שיותר מאכלים משמינים כמו פיצה, קצפת, צ'יפס, שוקולד. המשתתפים נתבקשו ללכת מעט, פחות מ- 8000 צעדים ביום וגם לא לעשות התעמלות.
אחת המשתתפות, סטודנטית לרפואה קתרין חנן בת 21, סיפרה שהיא לא עושה דיאטה וגם לא התעמלות ותמיד אוכלת כל מה שבא לה. יחד עם זה היא מעולם לא היתה שמנה והחברים שלה די "שונאים" אותה בגלל זה. המשתתפים בניסוי נתבקשו לאכול כפול קלוריות ממה שהם אוכלים בדרך כלל שזה היה בערך 3500 קלוריות ליום לנשים ו- 5000 קלוריות ליום לגברים. התוצאות אכן תומכות בתפיסה שיש לחלק מהחוקרים (כמו ד"ר לייבל) והיא שלגוף יש מדד משקל טבעי שאליו חותר הגוף להגיע ממצבים שונים. אבל זה לא כל הסיפור, ההערכה היא שרק כ- 50% מהמשקל הם תוצאה של הגנים שלנו ויש עוד מרכיבים סביבתיים המשפיעים מאד על משקלנו.
ההשתתפות בארבעת השבועות של הניסוי "לאכול טון" היתה קלה לחלק מהמשתתפים יותר מאשר לאחרים. למשל, לאחד מהם, ספורטאי ואצן היה קל לאכול הרבה אבל מאד קשה עם האיסור על פעילות גופנית.
אחרי 4 שבועות השמינה קתרין 3.5 ק"ג שהם כ- 7% ממשקלה ואילו תומס, האצן, השמין 5.5 ק"ג שהם כ- 9% ממשקלו. מעניין ששנים מהמשתתפים לא הצליחו לאכול כ"כ הרבה, אחד השמין רק חצי ק"ג ואילו השני השמין 5.7 ק"ג אבל בעיקר בחלבון ואחוז השומן גופו אפילו פחת. אפילו מקבוצה כזאת קטנה אפשר כבר לראות שיש דרכים רבות לנהל את הקלוריות של אכילת היתר ולכן היא לא תמיד מובילה להשמנה.

מעניין להוסיף שבין הרזים שהשמינו, כולם חזרו מהר מאד למשקלם הראשוני אחרי שהניסוי נפסק.
 

כולם יודעים שאין כמו ההתעמלות לקידום בריאותנו, יצירתיותנו, מצב רוחנו הטוב ואפילו יופינו...ובכל זאת כ- 70% (בארה"ב) בוחרים שלא לזוז. מימצאים הראו שמה שמוביל את הפרט להתחיל להתעמל, לא בהכרח מספיק לעזור לפרט להתמיד בפעילות הגופנית.
במחקר בנושא עקבו החוקרים אחרי ההתנהלות של יותר ממאתים משתתפים שבחרו להשתתף בפרויקט של קידום פעילות גופנית וקודם לכן לא עשו התעמלות (או עשו פחות מ-150 דקות פעילות גופנית בשבוע).
אחרי 6 חודשים ואחרי שנה נתבקשו המשתתפים למלא שאלונים שבחנו 12 משתנים פסיכולוגיים וגופניים שכללו: מידת הפעילות הגופנית, תחושת היעילות וההצלחה, תוצאות הצפייה מההתעמלות, מידת ההנאה מתנועה, תהליכי שינוי, תמיכת חברים ומשפחה בפעילות הגופנית, נוחות ההגעה למרכז הספורט ומיכשור תומך התעמלות בבית ובשכונה.
בניתוח הנתונים הפסיכולוגיים ניסו החוקרים לראות איך אחרי 6 חודשים ניתן להעריך את הסיכוי לפעילות הגופנית אחרי שנה.
הנתון הפסיכולוגי הבולט ביותר שהראה סיכוי טוב לפעילות הגופנית אחרי שנה היה תחושת היעילות וההצלחה. גם תחושת הנאה, מידת הצפייה וכושר החלטה היו קשורים עם סיכוי טוב להמשך הפעילות הגופנית אחרי שנה.
זמינות מיקום ומיכשור להתעמלות הגבירו את הסיכוי להתחלת ההתעמלות אבל לא את הסיכוי להתמדה בה.

נראה שמי שממשיך להתעמל, אחרי שהתחיל מסיבה זו או אחרת, פשוט נהנה מהפעילות וגם מתוצאותיה. אז הנה עיצה - כדאי להתחיל מספר פעילויות גופניות כדי למצוא פעילות מהנה.

להערכה של כמה צעדים ביום צריך לצעוד למניעת השמנה נסקרו מעל 3000 משתתפים במשך 3 ימים. נראה ש- 10000 הצעדים לא מספיק מתחת לגיל 50...

תוצאות להמלצת מס' הצעדים ביום לנשים:

עד גיל 40 - 12000 צעדים ביום

גיל 40-50 - 11000 צעדים ביום

גיל 50-60 - 10000 צעדים ביום

מעל גיל 60 - 8000 צעדים ביום

לגברים - קצת יותר צעדים, למשל 12000 צעדים ביום עד גיל 50

בסקר של 9 פרויקטים שכללו שימוש בפדומטר והכוונה לצעידה יומית נמצאה ירידה ממוצעת במשקל, של 2-3 ק"ג בשנה.

קצב הצעידה המומלץ הוא 100 צעדים בדקה.
 

אינספור מחקרים מצביעים על תרומתם הנהדרת של השרירים הזזים לבריאותנו....שאלה מעניינת היא למה לא מנהל הגוף את מהלכיו במקסימום בריאות גם בלי קשר לשרירים?

התשובה נעוצה בכך שאנו מתוכנתים לפעול בניהול חסכוני. ניהול כזה, מחד מוביל להשמנה (כשיש מזון בסביבה וכשאין סיבה לזוז) אך מאידך יכול להציל את חיינו במצבי דוחק אינטנסיביים כמו זיקנה או ניתוח. דוגמה מעניינת לכך התפרסמה במחקר שהראה שסיכויי שמנים למות אחרי ניתוחי לב הם קטנים פי 2 לעומת סיכויי אנשים במשקל ממוצע. בכנס האיגוד הקרדיולוגי הישראלי של 2008 דיווחו חוקרים ממרכז רבין שלשמנים יש סיכוי טוב יותר גם בהצלחת צינתורים.
מחקר אחר, מנוורוגיה, הראה שהרזייה אף היא היתה קשורה עם עלייה בסיכויי תמותה. החוקרים הנורווגים הראו גם שאחרי גיל 70 השמנה אינה קשורה עם תמותה ממחלות לב, ובכל גיל, בייחוד אצל הנשים, התעמלות "מתקנת" את חוליי ההשמנה.

מספר מחקרים הראו  שבעלי עודף משקל, חיים יותר שנים, מבעלי משקל ממוצע או מהרזים מאד או מהשמנים מאד.

מימצאים חדשים מישראל מראים אף הם על הייתרון של עודף משקל בזקנה לחיים ארוכים.
 

קישורים למחקרים שהוזכרו למעלה