אם רופאים צעירים יבינו שחמלה היא רגש לגיטימי, שאין צורך להסתירו על מנת להיראות אסרטיבי וחשוב, הם ייתנו לה דרור, לטובתם ולטובת הפציאנטים   "חמלה" היא תוצר מכבסת המלים של התרבות המערבית, ומקורה הוא רגש ה"רחמים". בתרגומיי התנ"ך לאנגלית המלה רחמים, בעברית או בלטינית, מתורגמת ל-Compassion. זהו המונח הכתוב בניירות עמדה הדנים באתיקה רפואית וכן נעשה בו שימוש במאמרים רפואיים ואף בספרות יפה, בתיאור יחסים בין בני אדם באשר הם ובהקשרים של יחסי רופא-חולה. מקור המונח הוא בלטינית והוא נגזר משתי מילים: com (נוסח מוקדם של המילה cum שפירושה – עִם) והמילה passio, שפירושה תשוקה – אך גם סבל – וממנה נגזר המונח patient המתאר אדם סובל הזקוק לעזרתו של הרופא. לכן, משמעותו של המונח com-passion הוא "לסבול עם" אדם אחר, ובטרנספורמציה לשפה המודרנית – להיות שותף לסבל של הזולת, להזדהות עם הסבל, להבין את הסבל . השימוש המודרני שהספרות עושה במונח החמלה מתייחס לא רק לתחושתו של האדם החש חמלה כלפי הזולת אלא גם לכך שהוא נותן ביטוי מוחצן לרגש החמלה, באמצעות גילויי אמפתיה ומאמץ לסייע לסובל על מנת להקל על סבלו.     תחושת החמלה היא הבסיס של הומניזם באשר הוא ואבן היסוד של יחסי אנוש בין בני אדם, ובין חברות אנושיות. התנדבות לעזרת הזולת, ארגוני סיוע הומניטארי לאומיים ובין-לאומיים, מונעים מרגש החמלה כלפי בני אדם בודדים או כלפי קבוצות ועמים הנמצאים במצוקה. ההגדרה הטובה ביותר לחמלה היא, לכן, רגש אנושי כלפי הזולת הסובל, המניע לפעולה על מנת לסייע למיתון הסבל ,מתוך מניע אלטרואיסטי.   בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה הייתה בישראל אווירה של שיתוף ושל חמלה. זכורים לי עדיין הסיפורים שסופרו אז על ארצות הים ,בהן עוקפים העוברים ושבים אדם שנפל ומתעלמים מאדם מוכה. בארץ, נאמר אז, יחושו תמיד לעזרה. והנה חלפו 60 שנה, ובכל יום שומעים על תאונות פגע וברח ולעתים קרובות קוראים על פצוע בתאונה שאיש לא ניגש לעזור לו, כי כולם ממהרים עד כדי כך שהיה צורך לחוקק חוק המגדיר הימנעות מעזרה כמעשה בר עונשין.   ההתקרנפות הכללית של החברה בישראל לא פסחה על הרפואה. החמלה כלפי ה"פציאנט" הסובל היא אבן היסוד של ההוויה הרפואית; היא היתה המוטיבציה של חלק גדול מן המשחרים לפתחם של בתי הספר לרפואה והיא שהיתה מקור הסיפוק בעבודת הרופא והפיצוי על חוסר היחס בין המאמץ המושקע בלימודים, בהתמחות ובעבודה היום-יומית לבין התגמול הכלכלי .   "חמלה היא המוטיבציה להמשיך לעבוד. היא מותר הרופא מהפקיד. היא מקור עיקרי לסיפוק בעבודה. היא המגן מפני שחיקה והיא המנוע לחיפוש אופקים חדשים במדע הרפואה"   הרופא של המאה ה-21 מתוגמל טוב יותר, תחרותי יותר ושואב סיפוק ממעמדו בחברה ומהצלחתו המקצועית והאקדמית. הפציאנט הפך ללקוח ולכן היחס כלפיו מודרך על ידי שיקולי קידום מכירות, עלות/תועלת, ניהול סיכונים והגדלת הרווחיות. החמלה נדחקה לקרן זווית. היא רגש הגוזל תשומת לב, מאמץ וזמן שיש להקדיש לפציאנט, וזמן הוא כסף. לכן הרופא, הנטחן בגלגלי מכונת הרפואה המודרנית, אינו מוצא זמן וכוחות נפש לחמלה. פעם ישבנו על מיטת החולה ושוחחנו עמו, רופא המשפחה היה קם לקראת הפציאנט שנכנס לחדרו ולוחץ את ידו. כיום הרופא רואה את מסך המחשב, אינו יושב על מיטת החולה על מנת שלא להעביר זיהום, אינו לוחץ את ידו ואינו מלטף (חלילה ,זה עלול להתפרש לא נכון).   קשה מאד להביע חמלה אבל בלעדיה הרופא הוא רובוט, טכנוקראט ופקיד הקולט מידע, מעבד אותו ומקבל החלטות. אין פלא שסוגיית שחיקת הרופאים הפכה לבעיה מרכזית ולנושא למחקר. שעות עבודה ארוכות, תורנויות לילה, אחריות רבה, חובת הדיווח והחשיפה לבקרה מתמדת גוזלים כוחות נפש וגורמים לדחק כרוני. ההגנה היחידה בפני אלה היא תחושת השליחות, רגש החמלה והסיפוק שנובע מהיכולת להקל על סבל, לשנות כיוון של מחלה, למוגג חרדה ולהעלות חיוך על שפתיו של אדם סובל.   חמלה היא המוטיבציה להמשיך לעבוד. היא מותר הרופא מהפקיד. היא מקור עיקרי לסיפוק בעבודה. היא המגן מפני שחיקה והיא המנוע לחיפוש אופקים חדשים במדע הרפואה. העיסוק בחמלה כאמצעי שיווקי, הגדרתה כנושא שאפשר לכלול בתוכנית לימודים, למדוד ולהעריך כמותית, היא עלבון לדורות רופאים שאהבת האדם וחמלה כלפי הסובל היו מקור כוחם וה-Raison d'etre לקיומם .   הרופא, ככל האדם, הוא תבנית נוף מולדתו. יציר הבית, בית הספר והחברה שבה גדל. קשה מאד לדרוש מהרופאים לשמר רגשות שגוועו בציבור שסביבם. אולם הרפואה היא עדיין חריג. היא מקצוע שאין דומה לו בקרבה הקיימת בין הנושא למושא ואין דומה לו במידת החשיפה האישית הנדרשת ממקבל השירות (הטיפול) ובמידת האחריות והמחוייבות כלפי המטופל. רופא שלא הניח לרגש החמלה לגווע יכול להיות מאושר בעבודתו ולהשרות טוב סביבו.   האומנם הולך ופחות הדור עד כדי הפיכת החמלה לאייטם מסחרי שאנשי מנהל הרפואה שלא ראו חולה שנים רבות דנים בו? ימים יגידו. אני מאמין שאם רופאים צעירים יבינו שחמלה היא רגש לגיטימי, שאין צורך להסתירו על מנת להיראות אסרטיבי וחשוב, הם ייתנו לה דרור, לטובתם ולטובת הפציאנטים (ולא הלקוחות)