אני 3 שבועות אחרי פרידה מבן הזוג שלי בכמעט שנה האחרונה...זה סיפור ארוך אבל לא מסובך

הוא טוען שלפני 3 חודשים הרגיש באינטואיציה שלו שמשהו לא נכון לגביי , והוא דיי סומך על האינטואיציה שלו.
את הפרידה אני התחלתי אחרי שאמרתי לו שיש דברים שאני לא יודעת אם אצליח להתמודד איתם בעתיד אבל את האמת שאני לא יודעת על אילו דברים אני מדברת.לאחר יום ניסיתי לדבר איתו ולחזור אליו אבל הוא טען שהפרידה תעשה לשנינו טוב ושלאט לאט אתמקד בדברים אחרים.

אגיד לכם את האמת , הוא יודע עליי הכל, כל מחשבה שרצה לי בראש הוא יודע, ונכון לא תמיד ידעתי איך לאכול אותו כי הוא היה מרבה לדבר על חברים שלו באיזשהו שלב ככה שכבר היה נמאס לי אולי בגלל זה מאסתי לרגע בקשר. אבל הוא היה מכיל והוא היה מקבל ונורא עמוק ותמיד תמך בי וזה דבר שמאוד יקר לי. אני לא מצליחה לישון בלילה בלי חיבוק שלו ולא מצליחה להעביר יום בלי לחשוב עליו ואני באמת לא זוכרת על מה נפרדנו באמת שלא.

היום מישהי שמכירה אותי ואותו לקחה אותו לשיחה אחרי שביקשתי ממנה ואלו הדברים שהוא אמר שבגללם הוא לא רוצה לחזור:
לפני 3 חודשים הוא הרגיש שזה כבר לא זה משהו באינטואיציה אמר לו
הוא אמר שהוא רואה את עצמו אחרי שנתיים מתחתן ואני אמרתי לו שעד גיל 30 אני לא מתחתנת(טעיתי אני כבר רואה את עצמי מתחתנת לפני) הוא טען שאני עוד צריכה להתבשל (כלומר להתבגר). וזהו בכללי הוא אמר שהוא נעול על ההחלטה ושבמבחינתו הוא שלם איתה.

אני אוהבת אותו אני רואה את עצמי מתחתנת איתו אני יודעת שיש הרבה אי וודאות בחיים ושלפעמים אנחנו מפחדים להיות עם הבן אדם הלא נכון , אבל לפתע נפלה עליי ההבנה שמבחינתי הוא האדם הנכון ואיתו אני רוצה ילדים שיתרוצצו מסביבנו ואני רוצה שהוא יצחיק אותי כל יום כל היום

ניסיתי לדבר איתו כבר פעמיים במהלך ה3 שבועות בכל פעם הוא נסגר עוד יותר...
אני רוצה את עצתכם ...אני רוצה להילחם על הגבר שלי אני רוצה להיות איתו לכל החיים ולא מסכימה לקבל לא כתשובה...מבקשת עצות

תודה :)

מבחוץ, הישגים מרשימים, סטודנט לתואר נחשק, עובד במקביל, שומר על הכושר שלי ומצליח פה ושם להתעסק גם ברוח, מבפנים, השאלה הנצחית האם הבחירות שלי נכונות, האם המאמץ האינסופי שלי להרגיש מוצלח בפנים עצמי מתישהו יעצור, אומרים שהאדם שיגיע רחוק הוא זה שאוהב ללכת, אבל כבר שנים שאני מרגיש בספרינט שלא נגמר, איך עוצרים לנשום כשאתה מפחד מהעתיד. איך מתרכזים בעצמך בבהתפתחות האישית שלך כשאתה כול כך רעב לקשרים רגשיים ואנשים שמרגישים כמוך, ונדחה פעם אחרי פעם לא משנה המין או הכוונה, מרגיש כאילו אין שום ברירה אחרת חוץ מלחשל את הלבדות שלי שכבר יצאה מגבולות הטעם הטוב ונושקת לבידוד מבחירה אישית. מהפחד לא להיפגע, גם מערכות יחסים חדשות אני עוצר בגלל זה ואני לא בטוח מאיפה בכלל אני צריך להתחיל את התיקון שלי, אם בכלל צריך תיקון ואני לא סתם חושב יתר על המידה. אשמח לעצה 

אני סובל מדיכאון יותר מ10 שנים עם אפיזודות קצרות וטיפול תרופתי מועיל לפני שנתיים התחילה לי אפיזודה קשה עם עוצמות משתנות כולל אסקטמין ונזעי חשמל ולא רואים את האופק... יש כזה דבר דיכאון שנמשך כל כך הרבה זמן ועובר או שכל חיי נגזר עלי לחיות כך

איך דיכאון וחרדה – משפיעים על החשק המיני?
.
מין מטרתו רביה – לכן הגוף מפריש כל כך הרבה דופמין כדי שניצור צאצאים.
אך כאשר הדיכאוני רוצה למות – הוא לא רוצה ליצור עוד חיים.
מי יטפל בהם? – הרי הם לא יהיו עצמאים.
וכאשר אדם נמצא בסכנת חיים – כל משאביו הגופניים להתמודד איתה מיובאים,
והחרדתי חש כך כמעט באופן תמידי – לא נשאר לו משאבים למין, להתמודדות כולם כבר מושקעים.
.
ההסבר הביולוגי לא מספיק – אנחנו יצורים אשר תהליכים רגשיים בהם מתרחשים.
ולחיבור עם אנשים – אנו נואשים.
בעוד מין הוא רק אקט פיזי – עבור חלק מהגברים והנשים,
עבור חלק אחר זהו חיבור רגשי – שלמספר רגעים עם הפרטנר ל'אחד' הם נעשים.
עבור דיכאוניים מהסוג הזה – החשקים המיניים לעיתים מתחזקים, לא רק לא מוחלשים.
אך לפעמים זה בדיוק הפוך – דווקא בגלל שעבורם זה חיבור ולא סתם מעשים,
הם מתבודדים - כאשר חוסר הבנה הם מרגישים,
איך הם יוכלו להתחבר ללא הבנה? – הם מיואשים.
חוסר הבנת הפרטנר – מוריד להם את החשק לקרשים.
.
אך גם לצד הביולוגי – יש צד שני,
אדם הסובל מלחץ וקורטיזול – ירצה לחוש את הדופמין והאוקסיטוצין המופרשים באקט מיני.
לסיכום, החשק המיני תלוי באישיות האדם ותפיסותיו – ועד כמה הוא חרדתי או דיכאוני?
אך הבנת הסיבה לחוסר איזון הורמונלי – יכולה לעזור לו לאזן אותו לכיוון פרופורציוני.
.
במסע נפש קוגניטיבי – תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,
מבין שלל מחשבותיו – מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?
.
כאשר אדם עסוק בהישרדות – כאילו חבורת נאצים רודפת אחריו והוא פרטיזן,
לא פלא שבחלוקת משאבי אנרגיה גופניים – חשק מיני לא נמצא במאזן.
אך כדי לדעת להשתפר צריך לדעת מה האידיאל – מהו חשק מיני מאוזן?

היי מה נשמע! רציתי רק לשאול אם מישהו מזדהה. אני בעבודה כל היום, אחרכך חוזרת הביתה, מטפלת בדברים ועוברת מאירוע לאירוע לאירוע ( בעבודה זה יכול להיות יום אינטנסיבי עם דרישות של לקוחות, הצעות מחיר, התמודדות עם עובדים ובבית כעס של ילד, הכנת ארוחה, ציונים ומורים, תמיכה נפשית) וכל עוד אני מתפקדת אני במצב תקני, אבל כשאני מתיישבת בשקט, או שוכבת, או יום אחרי, אני מקבלת זכרונות כואבים ומלחיצים מהעבודה, כמו פלאשבק, של אירוע ביום שלי,  רגע אחד- מבט בעיניו של עובד שנראה לי חרדתי - וזה מוגזם ותיאטרלי הופך למשהו שמשחרר בי גלים של חרדה. או טעות קטנה שעשיתי ואני נזכרת בה- זה מופיע מוגזם, כמו קריקטורה. זה מכאיב כמו סכין, ושולח אותי להתקף חרדה קטן. זה יכול להיות רגעים חסרי משמעות כאלה שאני מעניקה להם משמעות יתרה ומעוותת. המקום היחידי שאני שמעתי על דברים כאלה זה בפוסט טראומה או במה שנקרא הלם קרב, ואני חושבת שזה ממש עצוב שהעבודה שלי עושה לי הלם קרב. או יותר נכון, רמת הלחץ שלי מהעבודה שלי עושה לי תסמינים כאלה. אני בלחץ מזה שעובדים שלי עובדים עליי, שאיך שאני מתנהלת בעבודה יגרום לי לאבד את הלקוחות ואת השם ואת הכל, שאני אכנס לחובות, שאני אשאר קטנה עד בינונית, שאני אחלה ולא אוכל לטפל בעסק. אני מרגישה לבד, באובססיות על העבודה, מרגישה שאין לי כלום חוץ ממנה. הילדים כבר גדולים, יש להם חיים משלהם ולאט לאט הם מתרחקים. במקביל, כל הלחץ הזה גורם לי לא להנות מהעבודה. אני מפחדת ללכת לעבודה, אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה חופש, אני מרגישה שאני אפשל. החרדה שאבה לי את כל הכיף מהעבודה, ועברתי כבר למנגנון המנעות. אני ממש בתוך ההמנעות, אבל אני אפילו נמושה מדי מכדי להמנע, אז אני מכריחה את עצמי להגיע לעבודה ממילא. ותוך כדי כך אני מנסה למכור את השירותים שלי ולהשיג עבודה. ממש בדיחה. אני כל הזמן בלחץ שרואים את זה מבחוץ, הלקוחות והעובדים, אז אני מנסה להסתיר. שאלתי את בעלי- הוא אמר שזה נראה מבחוץ כאילו משהו לא יושב טוב, כאילו אני לא עוסקת במה שאני אוהבת באמת. אני אומרת- לפחות זה לא נראה כאילו אני משתגעת ורוצה לברוח- שזו החוויה האמיתית. לפחות הצלחתי להסתיר חלק. באמת שאני חושבת- אם אני כל כך אומללה, אולי אני אעשה משהו עם זה. חוץ מלהצטרף לכת, ושמישהו יקח ממני את היכולת לבחור בשביל עצמי, אני לא רואה משהו. :-). זה לא יקרה נשמות.

אני מאובחנת מזה 21 שנה עם דיכאון ולפני שנתיים קיבלתי אבחנה של מניה דיפרסיה והפרעת חרדה. החודש השתתפתי בסדנת מהות של חברת הומניקישיין. מטרת הסדנה לשפר את איכות החיים של המשתתפים באמצעות כלים מעולם הקוצ'ינג ולמידה חוויתית. במהלך הסדנה חוויתי לחץ נפשי רב בעקבות התנסויות חוויתיות שגובלות בטרור פסיכולוגי, הגעתי למצב של חוסר שינה קיצוני והתפרצה אצלי אפיזודה מאנית. מתוך ניסיון אישי והידע שיש לי בתור פסיכולוגית וכאישה שמתמודדת 21 שנה עם דיכאון וחרדה, רוצה לפרסם אזהרה, לא מומלץ לאנשים עם בעיות פסיכיאטריות. שומר נפשו ירחק. באהבה.

כשאני כותב שיר, אני משתדל להכניס הרבה משמעות בטקסט מאוד קצר.

אני משתדל לנסח כל שורה כמיטב יכולתי ולהעביר את הרעיון בקצרה, לא תמיד זה מובן היטב.

אז חשבתי להרחיב קצת.

.

"כנגד ארבעה בנים..."

בגישת היהדות יש ארבעה סוגי אישיות עיקריים, לכן לכל אחד מהם צריך גישה שונה.

שיטת החינוך בימינו מנסה להתאים את הילד לבית ספר, זאת אומרת את כלל הילדים למסגרת אחידה שהילד אמור להיות מותאם אליה.

היהדות נוקטת גישה שונה, להתאים את דרך החינוך לילד.

כל ילד נולד עם אישיות שונה ולכן צריך לחנך אותו בדרך שמתאימה לו.

"חנוך לנער על פי דרכו..."

.

מיהו החכם? זה ששואל כל הזמן שאלות.

זה שמבין שהוא לא יודע ורוצה לדעת עוד ועוד.

השאלות האלה גורמות לו להפוך לחכם, לכלי קיבול לחכמה.

מי שמבין שהוא לא יודע, הוא זה שילמד ויחכים ואז יידע.

איך מחנכים ילד כזה?

פשוט עונים לו על השאלות.

נותנים לו מענה בהתאם לרמתו השכלית כך שהוא יוכל להבין למה צריך לעשות כל דבר ואז הוא יעשה אותו בשמחה.

.

מיהו הרשע? הנון קונפורמיסט, זה שאינו רוצה ללכת בתלם, שרוצה להיות שונה, מיוחד, להתנהג אחרת מאחרים ולהיראות אחרת.

הוא מוציא את עצמו מהכלל, בגלל שהוא מרגיש שהכלל מונע ממנו את היחודיות האישית שלו ובלעדי היחודיות שלו, איך יאהבו אותו?

אך הוא פעמים רבות עושה את זה בדרך שלילית, מלגלג על השאר, עוקצני, פוגע בסביבתו.

.

התשובה שהיהדות נותנת לילד כזה, היא להקהות את העוקץ שלו, זאת אומרת להסביר לו שהוא יכול להיות יחודי למרות שהוא חלק מהכלל, מהמשפחה.

שהוא אהוב גם אם הוא חושב אחרת, שהוא חלק מהמשפחה.

כי בסופו של דבר הילד הזה רוצה שיאהבו אותו, אך כדי שיאהבו אותו הוא חושב שהוא צריך להיות מיוחד.

לכן לילד הזה צריך לשים דגש על אהבה שלא מותנית בהתנהגותו.

הוא קודם כל אהוב, אחרי זה רצוי שיתנהג בצורה מסויימת.

.

אם הייתה לו יכולת בחירה אולי הוא לא היה בוחר להיות חלק מהמשפחה, אבל אין לו יכולת לבחור עכשיו, הוא חלק מהמשפחה ואת המשפחה אוהבים.

ללא תנאים.

וכאשר הילד מבין שהוא אהוב ללא תנאי והוא יכול להיות יחודי גם בלי לצאת מהכלל, הוא נגמל מהתנהגותו העוקצנית וכבר לא מנסה לפגוע באחרים רק כדי להרים את עצמו.

.

מיהו התם?

זה ששואל שאלה אחת ענקית.

זה יכול לנבוע משתי סיבות.

1.            הוא יודע שהוא לא יודע מספיק בשביל לשאול את כל השאלות הגדולות, לכן הוא שואל שאלה כללית כדי שילמדו אותו גם את מה שהוא לא יודע שהוא לא יודע.

2.            יכול לנבוע משטחיות, הוא שואל שאלה כללית כי הוא לא התעמק בפרטים ולכן שאלתו כללית.

בכל מקרה, התשובה נשארת אותו דבר, מורחבת.

תרחיב ותעמיק איתו כדי שידע ויבין לעומק.

.

מי הוא - זה שאינו יודע לשאול?

זה מי שלא יודע מספיק כדי לשאול.

זאת אומרת, כדי שהאדם ישאל על משהו, הוא צריך שיהיה לו מידע מסוים על הדבר ואז הוא יכול לשאול עליו שאלות.

כדי לשאול לדוגמה את השאלה הפשוטה: "למה השמיים כחולים?"

צריך לדעת מהם שמיים, מהו הצבע הכחול ושאפשר היה שהשמיים יהיו בצבע אחר.

אם אין לאדם את המידע הזה, כיצד הוא ישאל?

לכן את זה שלא יודע לשאול, מלמדים בצורות שונות, ברגע שיידע מספיק, גם הוא יוכל לשאול.

.

זה נכון שמחלקים את ארבעת הבנים לארבעה טיפוסים, סוגי אישיות.

אבל בכל אדם יש את כל הסוגים, פשוט במינונים שונים כאשר סוג מסוים מארבעת הבנים הוא דומיננטי אצלו.

.

מה הסוג הדומיננטי אצלך?

לָמָּה לְחַג הַחֵרוּת – קוֹרְאִים פֶּסַח?

כְּדֵי לְלַמֵּד שֶׁהַדֶּרֶךְ לְחֵרוּת – הִיא פֶּה סָח.

כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ צְרִיכָה - מוּסָךְ,

צָרִיךְ לְדַבֵּר – וְלֹא עִם הַמָּסָךְ.

.

אִם הַדִּבּוּר – הוּא הַדֶּרֶךְ לָצֵאת מֵהַמַּשְׁבֵּר,

מָה יַעֲשֶׂה מִי – שֶׁאֵין לוֹ עִם מִי לְדַבֵּר?

אֵיךְ עַל הַמַּשְׁבֵּר – הוּא יִתְגַּבֵּר?

כַּאֲשֶׁר נִגְמַר לוֹ הַכּוֹחַ – בַּמַּצְבֵּר,

אַךְ אֵין לוֹ – עִם מִי לְהִתְחַבֵּר.

.

הוּא תָּמִיד יָכוֹל – לְהִתְפַּלֵּל,

אֱלֹהִים זָמִין – גַּם לְמִי שֶׁאֶת קִיּוּמוֹ שׁוֹלֵל.

אֶת הַדֶּרֶךְ לַגְּאֻלָּה – הוּא עֲבוּרְךָ סוֹלֵל,

כְּשֶׁתִּגָּאֵל - אַל תִּשְׁכַּח לְהַגִּיד אֶת הַהַלֵּל.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי – תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִּי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשְׁבוֹתָיו – מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

אִם הַדֶּרֶךְ לָצֵאת לְחֵרוּת – הִיא הַדִּבּוּר,

כַּמָּה חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה 'חֹפֶשׁ' בִּטּוּי – לֶכְּלָל הַצִּבּוּר?