מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

אירוע מוחי

מנהלי קהילה

פרופ'-איתן-אוריאל
פרופ'-איתן-אוריאל
מומחה בנוירולוגיה, בעל תואר שני במחלות כלי דם של המוח. מנהל המחלקה הנוירולוגית מרכז רפואי בלינסון. מזכיר האיגוד הנוירולוגי בישראל.
ד
ד"ר אסף טולקובסקי
נוירולוג מתמחה בבי"ח בלינסון

מובילי קהילה

טל-פדרמן
טל-פדרמן
את המסע הנוירולוגי עברתי כשחטפתי שבץ מוחי בגיל 28, לאחר מכן הוכשרתי כמאמנת רפואית וכיום "עמיתה מומחית" בפרויקט שיקום אישי, בקופ"ח מכבי. יחד עם צוותי עו"ס אני בונה תוכניות שיקום ומלווה חולים מרגע המשבר ועד החזרה לקהילה. בנוסף אני גולשת,חובשת באיחוד והצלחה. ומרצה באוניברסיטת ת"א. יש לי קליניקה פרטית ואני מומחית בניהול משברים רפואיים. ספרים נוספים שכתבתי: הכל בראש- אוטוביוגרפי,המספר את מסע השיקום. את לא נראת נכה- ספר שירים ותובנות. המדריך למשתבץ הצעיר- ספרהומוריסטי עם כלים פרקטיים לתהליכי שיקום. למידע נוסף:  www.hakol-barosh.com  
איציק-ניסני
איציק-ניסני
הגמול לאדם על עבודתו אינו מה שהוא קיבל בעבורה אלא ההזדמנות להגשים חזונו .
כמוניאירוע מוחימדריכיםכשחוקרת מוח עוברת שבץ מוחי

כשחוקרת מוח עוברת שבץ מוחי

ג'יל בולטי טיילור עברה שבץ קשה. היא מספרת כיצד חוקרת מוח חשה כאשר היא מרגישה את תפקודי מוחה כבים


ג'יל בולטי טיילור (תצלום: מתוך וידיאו ההרצאה)
ג'יל בולטי טיילור (תצלום: מתוך וידיאו ההרצאה)

בחלקה של ג'יל בולטי טיילור נפלה הזדמנות מחקר שרק מעט מחוקרי המוח היו מייחלים לה: היא עברה שבץ מוחי קשה וצפתה כיצד תפקודי מוחה - תנועה, דיבור ומודעות עצמית - כבים בזה אחר זה. שלמה אדם תרגם את ההרצאה המרתקת שלה. 

 

 

 הגעתי אל חקר המוח מפני שיש לי אח שאובחנה אצלו בעיה במוח: סכיזופרניה. וכאחות, ואחר כמדענית, רציתי להבין מדוע אני יכולה לקחת את חלומותי ולקשר אותם אל המציאות שלי, ולהגשימם. ומה הדבר במוחו של אחי ובסכיזופרניה שלו שמונע ממנו לקשר את חלומותיו אל מציאות שמשותפת לכולנו, ובמקום זה הם הופכים להזיות?

 

כך שהקדשתי את הקריירה שלי לחקר מחלות הנפש החמורות. עברתי ממולדתי, אינדיאנה, לבוסטון, שם עבדתי ושם עבדתי במעבדתה של דר' פרנסין בנס במחלקה הפסיכיאטרית בהרוורד, ושאלנו את השאלה, מהם ההבדלים הביולוגיים בין מוחותיהם של פרטים שמאובחנים כנורמליים, בהשוואה למוחות של אנשים שאובחנו כסכיזופרניים, סכיזואפקטיביים או בעלי הפרעה דו-קוטבית?

 

למעשה מיפינו את המעגלים הזעירים של המוח: אילו תאים מנהלים תקשורת עם אילו תאים ובאילו כימיקלים, ואחר גם באילו כמויות כימיקלים? כך שהחיים שלי היו מלאי משמעות, כי עסקתי במחקר מהסוג הזה במשך היום. ואילו בערבים ובסופי שבוע נסעתי כיועצת של "נאמי", "האיגוד הלאומי למחלות נפש". אבל בבוקר ה-10 לדצמבר 1996 התעוררתי וגיליתי שיש לי בעיית מוח פרטית משלי. כלי דם נפרץ במחצית השמאלית של מוחי. ובמהלך ארבע שעות ראיתי כיצד מוחי מידרדר לגמרי מבחינת יכולתו לעבד מידע כלשהו. בבוקר בו אירע שטף הדם הזה לא יכולתי לדבר, לקרוא, לכתוב או להיזכר במשהו מחיי. למעשה, הפכתי לתינוקת בגוף של אישה.

 

אם הזדמן לכם פעם לראות מוח אנושי, רואים בבירור ששתי האונות נפרדות לחלוטין זו מזו. הבאתי לכם מוח אנושי אמיתי. אז זהו מוח אנושי אמיתי.

 

זוהי קידמת המוח, זה החלק האחורי של המוח עם חוט השדרה שמשתלשל ממנו, וכך הוא ממוקם בתוך ראשי. וכשמתבוננים במוח, ברור ששתי האונות נפרדות לגמרי זו מזו. עבור אלו מכם שמתמצאים במחשבים, המחצית הימנית פועלת כמו מעבד מקבילי, והמחצית השמאלית של מוחנו פועלת כמעבד טורי. קיימת אמנם תקשורת בין שני חצאי המוח באמצעות 'כפיס המוח', שמורכב מכ-300 מליון סיבי עצב. אולם פרט לכך, שני חצאי המוח נפרדים לחלוטין. ומכיוון שהן מעבדות מידע בצורה שונה, הרי שכל אונה חושבת על דברים אחרים, דואגת לדברים אחרים, ואפילו אעז ואומר, שיש להן אישויות שונות מאד זו מזו.

 

סליחה, תודה לך. זה היה כיף. [העוזר: בהחלט]

 

האונה הימנית שלנו עוסקת אך ורק ברגע הנוכחי. רק ב-"כאן ועכשיו". האונה הימנית חושבת בתמונות ולומדת בצורה קינסטטית דרך תנועות גופנו. מידע בצורת אנרגיה זורם פנימה בו-זמנית דרך כל מערכות החישה שלנו, ואז הוא מתפוצץ לקולאז' העצום הזה של איך נראה הרגע הנוכחי, איך הרגע הנוכחי מריח, ומה טעמו, איך הוא מורגש וכיצד הוא נשמע. אני יצור-של-אנרגיה המחובר לאנרגיה שמסביבי דרך המודעות של מחצית מוחי הימנית. אנחנו הננו יצורים של אנרגיה המחוברים זה אל זה דרך מודעות מחצית מוחנו הימנית כמשפחה אנושית אחת, וממש כאן ועכשיו, כולנו אחים ואחיות הנמצאים על כוכב לכת זה, כדי לעשותו למקום טוב יותר. וברגע הזה אנחנו מושלמים, שלמים ויפים.

 

המחצית השמאלית שלי, שלנו, היא מקום שונה בתכלית. המחצית השמאלית שלנו חושבת בצורה קווית ושיטתית. המחצית השמאלית שלנו עוסקת רק בעבר, ורק בעתיד. המחצית השמאלית מתוכננת לקחת את הקולאז' העצום של הרגע הנוכחי, ולהתחיל ללקט ממנו פרטים, פרטים ועוד פרטים על פרטים אלו. ואז היא מסווגת ומארגנת את כל המידע הזה, מקשרת אותו עם כל מה שאי-פעם למדנו בעבר ומשליכה אל העתיד את כל האפשרויות שיש לנו. והמחצית השמאלית שלנו חושבת בעזרת השפה. זהו אותו פטפוט תמידי במוח המקשר אותי ואת עולמי הפנימי אל עולמי החיצוני. זהו הקול הקטן שאומר לי, "הי, את חייבת לזכור לקנות בננות בדרך הביתה. אני זקוקה להן בבוקר."

 

זוהי האינטליגנציה מחשבת-החישובים שמזכירה לי כשעלי לעשות כביסה. אך אולי הכי חשוב, זהו הקול הקטן שאומר לי, "אני, אני". וכשמחצית המוח השמאלית אומרת לי "אני," אני נעשית מובדלת. אני הופכת לפרט בודד, ברור ונבדל משטף האנרגיה שזורמת סביבי, ונבדלת מכם. ואת החלק הזה של מוחי איבדתי בבוקר האירוע המוחי שלי.

 

בבוקר שבו חטפתי את השבץ המוחי התעוררתי עם כאב הולם מאחורי עיני השמאלית, מין כאב- הכאב הצורב הזה שחוטפים כשנוגסים בגלידה. והוא לפת אותי- ואחר הירפה, ושוב לפת אותי- ואחר כך הירפה ממני. וזה היה מאד בלתי-רגיל, מבחינתי לחוות בכלל כאב כלשהו, אז חשבתי לעצמי שפשוט אתחיל בשגרת היומיום שלי.

 

אז קמתי וקפצתי על ה"קרדיו גליידר" שלי, שהוא מכשיר כושר לכל הגוף. ואני עובדת לי קשה על הדבר הזה, ואני קולטת שכפות ידי נראות כמו טלפיים פרימיטיביות שלופתות את הידית, ואני חושבת "זה מוזר מאד." ואני מביטה מטה על גופי ואני חושבת "בחיי, איזה יצור מוזר אני". זה היה כאילו ההכרה שלי נטשה את תפישת-המציאות הרגילה שלי, שבה אני אדם שיושב על מכונה וחווה מה שקורה, ועברה למרחב לא-ידוע, .שבו אני מתבוננת בעצמי חווה את החוויה הזו

 

וכל זה היה מוזר מאד, וכאב הראש שלי החמיר, אז ירדתי מהמכשיר, ואני צועדת על רצפת הסלון שלי, ואני תופשת שהכל בתוך גופי האיט מאד, וכל צעד מאד נוקשה ומאד מכוון. אין בהליכה שלי שום זרימה, וישנה החסימה הזו בתחום התפישתי שלי, כך שאני מתמקדת רק במערכות הפנימיות. ואני עומדת בחדר הרחצה, מוכנה לצעוד אל תוך המקלחת, ויכולתי ממש לשמוע את הדו-שיח שבתוך גופי. שמעתי קול קטן אומר, "אתם השרירים, אתם צריכים להתכווץ. ואתם השרירים, אתם תתרפו..."

 

ואז איבדתי את שיווי המשקל שלי ונתמכתי בקיר, ואני מביטה מטה על זרועי ואני תופשת שאינני יכולה עוד להגדיר את גבולות הגוף שלי. ולא יכולה לקבוע היכן אני מתחילה והיכן אני נגמרת, מפני שהאטומים והמולקולות של זרועי התערבבו עם האטומים והמולקולות של הקיר. וכל מה שיכולתי לזהות הוא האנרגיה הזו, האנרגיה.

 

ואני שואלת את עצמי, "מה לא בסדר איתי? מה קורה?" ובאותו רגע, הפטפוט בתוך מוחי- הפטפוט של מחצית המוח השמאלית שלי, נדם לגמרי. כאילו שמישהו לקח שלט רחוק ולחץ על 'השתקה'. דומיה מוחלטת. ובתחילה הייתי בהלם למצוא את עצמי בתוך נפש דוממת, אך מיד אחר כך נשביתי בהוד של האנרגיה שמסביבי. ומכיוון שלא יכולתי יותר להבחין בגבולות גופי, הרגשתי עצומה וכבירה. התאחדתי עם כל האנרגיה שהיתה שם, וזה היה נהדר.

 

ואז, לפתע, המחצית השמאלית שלי שבה לחיים, ואמרה לי, "הי! יש לנו בעיה! יש לנו בעיה! אנו צריכות להשיג עזרה!" אז אני חושבת, "אה! יש לי בעיה. יש לי בעיה." אז זה כאילו, "בסדר, יש לי בעיה"

 

אבל אז אני מיד נסחפת בחזרה אל אותה מודעות, ואני קוראת בחיבה למרחב הזה "ארץ החלומות." אבל זה היה נפלא שם. תארו לעצמכם איך זה להתנתק לגמרי מן הקשקשת של המוח שלכם שמחברת אתכם לעולם החיצוני שלכם.

 

אז הנה אני במרחב הזה, ועבודתי וכל הלחץ שקשור בה - הכל נעלם. ואני הרגשתי קלילות בגוף. תארו לעצמכם: כל מערכות היחסים של העולם החיצוני, וכל גורמי הלחץ הקשורים בהם - הכל נעלם. ואני חשתי תחושה של שלווה. תארו לעצמכם מה פירוש להשיל 37 שנות מטען רגשי! [צחוק] הו! ,חשתי התעלות. התעלות. זה היה נפלא.

 

ואז המחצית השמאלית שלי שבה לחיים ואומרת, "הי! את מוכרחה לשים לב. אנו צריכות עזרה" ואני חושבת, "אני זקוקה לעזרה" אני צריכה להתרכז." אז אני יוצאת מהמקלחת ובאופן מוכני מתלבשת ומתהלכת בדירה, וחושבת, "אני צריכה להגיע לעבודה אני מסוגלת לנהוג? אני מסוגלת לנהוג?"

 

ובאותו הרגע זרועי הימנית נפלה משותקת לגמרי לצד גופי, ואני קלטתי, "אוי ואבוי! אני עוברת התקף! יש לי שבץ מוחי!"

 

ומיד לאחר מכן המוח שלי אומר לי, "וואו!" כמה מגניב, כמה מגניב! כמה מדעני מוח זוכים להזדמנות לחקור את המוח שלהם מבפנים?" [צחוק]

 

ואז עולה בדעתי, "אבל אני אישה נורא עסוקה!" [צחוק] "אין לי זמן בשביל שבץ מוחי!"

 

אז חשבתי, "אינני יכולה למנוע מהשבץ המוחי לקרות, אז אני אמשיך עם זה שבוע-שבועיים ואז אחזור לשגרה. בסדר. אז אני צריכה לקרוא לעזרה, לצלצל לעבודה." ולא הצלחתי להיזכר במס' הטלפון בעבודה, אז נזכרתי שיש לי במשרד כרטיס ביקור עם המספר שלי. אז אני נכנסת לחדר העבודה שלי, ושולפת ערימת כרטיסי ביקור בגובה של 8 ס"מ. ואני מסתכלת בכרטיס העליון, ואפילו שבעיני רוחי אני רואה בבהירות איך הכרטיס נראה, איני יכולה לקבוע אם זהו כרטיס הביקור שלי או לא, כי אני רואה רק פיקסלים והפיקסלים של המלים התערבבו עם הפיקסלים של הרקע ושל הסמלים, ופשוט לא יכולתי להבחין ביניהם. אז הייתי מחכה למה שכיניתי גל של התבהרות. וכשהוא הגיע, הצלחתי להתחבר שוב למציאות הנורמלית, ולזהות זה לא הכרטיס, זה לא הכרטיס, זה לא הכרטיס, לקח לי 45 דקות לעבור על 3 ס"מ מערימת הכרטיסים ההיא. בינתיים, במשך 45 דקות, שטף הדם במחצית המוח השמאלית שלי הולך וגדל. אני לא מבינה את המספרים ולא מבינה את הטלפון, אבל זו תכנית הפעולה היחידה שיש לי. אני לוקחת את הטלפון ושמה אותו כאן, ואת הכרטיס אני מניחה כאן, ואני משווה את צורות הקשקושים שעל כרטיס הביקור לצורות של הקשקושים שעל מקלדת הטלפון. אבל אז אני נסחפת בחזרה אל ארץ החלומות, וכשאני חוזרת אני לא זוכרת אם כבר חייגתי את המספרים האלה. אז נאלצתי להשתמש בזרועי המשותקת כמו ביד תותבת ולכסות בה את המספרים בזה אחר זה וללחוץ עליהם כך שכאשר חזרתי למציאות הנורמלית יכולתי לקבוע: "כן, את המספר הזה כבר חייגתי."

 

לבסוף חוייג כל המספר, ואני מקשיבה לטלפון, וחברי לעבודה מרים את השפופרת ואומר לי, "וווּ וווּ וווּ וווּ" ואני חושבת לעצמי, "אוי ואבוי, הוא נשמע כמו כלב!"

 

אז אני אומרת לו, ובראשי ברור לי שאני אומרת לו, "מדברת ג'יל! אני זקוקה לעזרה!" ומה שיוצא בקול שלי הוא, "וווּ ווו ווו וווּ" ואני חושבת, "אוי ואבוי! אני נשמעת כמו כלב" כך שלא יכולתי לדעת, לא ידעתי שאיני מסוגלת לדבר או להבין מלים עד שניסיתי לעשות זאת. הוא הבין שאני צריכה עזרה, והוא השיג לי עזרה.

 

וזמן קצר לאחר מכן מסיעים אותי באמבולנס מבי"ח בבוסטון לבי"ח הכללי של מסצ'וסטס ואני מכורבלת לי כמו עובר קטן. וממש כמו בלון שנותרה בו טיפת האוויר האחרונה, והאוויר הזה עוזב את הבלון, כך חשתי את האנרגיה שלי נוטשת ואת רוחי נכנעת.

 

ובאותו רגע ידעתי, שכבר אינני הכוריאוגרפית של חיי. או שהרופאים יצילו את גופי ויעניקו ליו הזדמנות שניה לחיות, או שזהו כנראה רגע המעבר שלי.

 

כשהתעוררתי מאוחר יותר אחה"צ הייתי בהלם לגלות שאני עדיין בחיים. כשחשתי את רוחי נכנעת, נפרדתי לשלום מחיי. וכעת היתה התודעה שלי תלויה בין שני מישורי מציאות מנוגדים מאד. גירויים שהגיעו דרך המערכות התחושתיות שלי הורגשו ככאב טהור. האור צרב את מוחי כמו שריפה, והצלילים נשמעו כה רמים וכאוטיים, שלא יכולתי להבחין בין הקולות לרעשי הרקע, ורק רציתי לברוח. בגלל שלא יכולתי להבחין במיקום גופי במרחב הרגשתי עצומה וכבירה, כמו שדה שזה עתה שוחררה מהבקבוק שלה. ורוחי נסקה חופשייה כמו לוויתן לבן גדול המחליק בים של התעלות דוממת. נירוונה. הגעתי לנירוונה. ואני זוכרת שחשבתי, שאין שום סיכוי שאצליח לדחוס את כל הכבירוּת הזו של עצמי בחזרה לגוף הזעיר הזה.

 

אבל הבנתי, "אני עדיין בחיים! אני עדיין בחיים, והגעתי לנירוונה. ואם מצאתי נירוונה ואני עדיין בחיים, אז כל מי שחי יכול למצוא נירוונה." ודמיינתי לי עולם מלא בבני אדם יפים שלווים, מלאי חמלה ואוהבים, שיודעים שבאפשרותם לבוא ולהיכנס בכל עת למרחב הזה, ושבאפשרותם לבחור במתכוון לפסוע ימינה מן המחצית השמאלית של מוחם ולמצוא שלווה. ואז הבנתי איזו מתנה אדירה החוויה הזו עשויה להיות, איזה אירוע מוחי של תובנה זה יכול להיות לגבי איך אנו חיים את חיינו, וזה דחף אותי להחלים.

 

שבועיים וחצי אחרי שטף הדם, המנתחים נכנסו וסילקו קריש דם בגודל כדור-גולף שלחץ על מרכזי השפה שלי. כאן אני עם אמי, מלאך אמיתי בחיי. לקח לי 8 שנים להחלים לגמרי.

 

אז מי אנחנו? אנו הננו כוח-החיים של היקום, מיומנים בשימוש בידינו ועם 2 מוחות קוגניטיביים. ויש לנו הכוח לבחור בכל רגע ורגע מי ואיך אנו רוצים להיות בעולם. כאן ועכשיו, אני יכולה לפסוע ולהיכנס לתוך המודעות של מחצית מוחי הימנית, שבה אנחנו, אני,כוח החיים של היקום. וכוח החיים של 50 טריליון המולקולות הנהדרות והגאוניות מהן מורכבת הצורה שלי, מאוחדת עם כל היש. או שאני יכולה לבחור לפסוע אל תוך המודעות של מחצית מוחי השמאלית, ושם אני נעשית פרט בודד, מובחנת, נבדלת מן הזרם, נבדלת מכם. אני דר' ג'יל בולטי טיילור, משכילה, נוירו-אנטומיסטית. אלה "שתינו" שבתוכי. מה הייתם בוחרים? במה אתם בוחרים? ומתי? אני מאמינה שככל שנרבה לבחור להפעיל את חיווט מעגלי השלווה הפנימית והעמוקה של מחצית המוח הימנית שלנו, נקרין יותר שלווה אל העולם, ושליו יותר יהיה כוכב הלכת שלנו.

 

וחשבתי שזה רעיון שראוי להפיצו.
 

 

 

מיי-רב
12/08/09 10:20

ראיתי את זה פעמיים ואני נפעמת. אשה מדהימה וסיפור עוד יותר...