i hope that you see right through my walls 
i hope that you catch me 'cause i am already falling

כל כך קל לי לשקר שהכל בסדר, זה פשוט יחסית לשים מסכה שמסתירה את כל מה שאתה מרגיש באמת.
אני יודעת שלכל מי שמסביבי קל יותר כשאני "שמחה" כי אני יודעת שאם אני לא רוצה להתמודד עם הבעיות שלי אז בטח שאף אחד אחר לא היה רוצה אבל לפעמים זה קצת גדול עלי להמשיך כאילו הכל בסדר, לפעמים כשאני מתחילה שוב ליפול ואני צריכה שמישהו יהיה איתי ויקשיב לי ואני יודעת שאני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד כי אני לא רוצה להיות נטל או להפיל את הצרות שלי על מישהו, אז אני מרגישה הכי לבד בעולם.
אני יודעת שאם אני אגיד שאני מרגישה כל כך מיותרת ושפשוט נמאס לי מעצמי ומהמלחמות שיש לי בראש אף אחד לא יבין על מה אני מדברת כי כולם התרגלו לדמות המאושרת שלי, וזה קצת כואב לי לשמוע לפעמים את כל הערות האלה על איך שהשתנתי וכמה שיותר כיף איתי עכשיו כי בפנים אני עדיין אותה אחת ועדיין לא טוב לי ואני עדיין נופלת כל כך הרבה.
הבעיה היא שכל כך התרגלתי למשחק הזה שאני לא יודעת איך לבטא את עצמי מול אנשים כשאני עצובה. אני כל כך טובה בלזייף את מה שאני מרגישה שלפעמים אפילו אני לא יודעת איך אני וזה גורם לי להרגיש כל כך ריקה.
אני מרגישה שאין לי אף אחד עכשיו שבאמת ירים אותי, או אפילו רק יחזיק אותי שאני לא אפול.
ולמרות שיש לי את החברים שלי ואני יודעת שיש לי אצלם מקום קטן אני עדיין מרגישה הכי בודדה בעולם.
ובסוף זה רק אני, ההפרעות אכילה והדיכאון שלי ואני לא יודעת כמה אני אוכל להתמודד איתם עוד.