סוג של מסיבה משוגעת, אבל לא במובן החיובי של המילה, אני לא כועס עלייך, אני כועס על עצמי, שוב אני מרגיש שבזבזתי את הזמן, פיתחתי ציפיות תהיתי וטעיתי  לגבי תקוות, סוג של משחק חוזר בו התוצאה הוכרזה מראש.

אני מרגיש שרימיתי את עצמי, הרי בסוף נשארים רק עם הפחדים והבדידות.  לא ברור לי מתי הכל השתבש, נשבר והתרסק לחלקים כל כך קטנים שאפילו המומחה הגדול ביותר בעולם לא יוכל להרכיב בחזרה.

זה לא סיפור אישי, טוענים שיש עוד הרבה כמוני, שקופים, כל כך שקופים שאני לא רואה אותם, והם לא רואים אותי , אם לרגע יכולתי לראות, אולי הייתי מגלה עולם חדש, בו הבדידות היא חלום רחוק.