יש מי שאמר, שהשביל חזק מהאדם ההולך בו, לעיתים קשה להבחין האם אני צועד בשביל שלצידי שתי שותפות לא רצויות, החרדה והדיכאון,  או אולי הן עצמן השביל.

אני יודע, שאני לא יודע לאן הדרך הזו מובילה, ומדוע אני נדרש לצעוד בה. כאשר האדם יצר את המלחמה, הוא הטביע והגדיר את חותמו של הלוחם המוצלח, הוא (הלוחם) שיודע לוותר על חולשותיו (תכונותיו האנושיות) בכדי להתרכז במלחמה, אני סבור שכבר אז נגדע השביל המכיר בחלק מהתחושות האנושיות כיתרון,  בשם האכזריות הנדרשת לכאורה במלחמה, הוגדרו התכונות, פחד, עצב, תשוקה ועוד מספר תכונות נוספות כמשהו טמא.

בכדי לנתק תכונות אלו מהאדם, מאז ועד היום אנו משתמשים בדמויים ממלכת החי, חזק כאריה, ופחדן כשפן, וכך בלי להרגיש היום כמו לפני אלפי שנים, עדיין גיבורי החברה ואלו החיים בה נאלצים להחביא, את הדיכאון והחרדה, תוכנות אנושיות שהפכו את המחזיקים בהן, לחלשים, פגומים והרוסים.

נכשלנו כחברה, ובמקום להפוך את הצודק לחזק, הפכנו את החזק לצודק, וכך התעוררנו מובלים על ידי מנהיגים לכאורה שחלקם מונעים מאכזריות, שיגעון גדלות ותאווה לדם ומלחמה.

  לא ניתן לערער על האמת הפשוטה, המחייבת אותנו להסתיר את מצבנו, להתחבא בצללים, ולהסתגר בעונש הבדידות, ואפילו מבלי לדעת את הסיבה.