טוב, החיים מפתיעים. לפני כחודש וחצי אבא שלי נהרג בתאונת דרכים עם בת זוגו. הוא ניסה לחצות את הכביש המוביל ליישוב, כשהוא נוהג בקלנועית, ורכב חולף פגע בהם.

זהו תקציר אקורד הסיום של אבי.

אמא שלי נפטרה באופן פתאומי כשהייתי בת 24. בדיוק 24 שנים אחרי מותה גם אבא שלי סיים את חלקו הפיסי בעולמי.

אני מוצאת את עצמי מהרהרת ובין השאר גם משווה בין מי הייתי כשאמא שלי נפטרה ובין מי שאני היום, מבחינת תהליך האבל, העיבוד הרגשי והתפישה הנפשית והרוחנית של החיים והמוות.

תמיד ציינתי את מותה של אימי כטריגר מרכזי בעובדה שחליתי. אבל היום אני מבינה שאין זה המוות אלא הדרך בה תפשתי את האירוע והדרך בה הגבתי אליו. הייתי בהלם. הייתי אבודה. לא היו לי כלים להכיל את המציאות.

היום יש לי כלים. היום גם שחררתי הרבה אמונות שהיו לי בזמן ההוא. מחשבות כמו "לא נעים לבכות בחברה", "את כבר ילדה גדולה", "יאללה, ממשיכים הלאה", "אל תוותרי לעצמך" ועוד. אמונות אלו, חוסר החמלה שלי לעצמי, חוסר הגמישות במפגש עם שינויים, יצרו את הסטרס הגופני העמוק. אבל גם זו רק תיאוריה. שגם אותה אני לוקחת היום בעירבון די מוגבל. בעיקר - משתדלת לחמול את עצמי. הבנתי שלהתאבל זהו תהליך פרטי. שבזמן שצף ועולה גל העצב אני רוצה לאפשר לו להיות. אני רואה שהדברים קורים בסדר קוסמי מדהים, ובתוך הפרדה יש חסדים גדולים ומרגשים, ואת זה אני לא רק חושבת אלא גם מרגישה בגוף.

אני מחבקת אותי, את כולי, גם את הבחורה הצעירה שמתאפקת לא לבכות, משחררת בהדרגה את הפחד לקבל התקף ומשתדלת להישאר בהווה. כאן תמיד הכל בסדר. כל מה שקורה, כל מה שאני מרגישה – הכל בסדר. אין נכון ולא נכון. תודה.