אני יוצאת מהביקור אצל מאסטר התזונה הטבעית, יצחק בן אורי, מרוצה מצד אחד וחוששת מצד אחר. מרוצה מהמחמאות לבריאות תינוקי, מרוצה מכך שביקרתי אצל האיש שכתב ספרים מעניינים כל כך ומרוצה מכך שאני מרוצה. וחוששת? חוששת מהצעות התזונה החדשות שקיבלתי. האם אצליח ליישם אותן? איך אוכל לאכול עד הצהריים רק פירות? איך אוכל לאכול את רוב האוכל שלי חי? איך אוריד מוצרים מהחי? איך אפריד בין חלבונים לפחמימות? איך...

אני מנתקת את עצמי לרגע מתוכן הדברים ונכנסת פנימה. התחושה הזו מוכרת לי, הפחד הזה אינו חדש. אני מזהה פתאום את המנגנון שמייצר אותו. זה קורה כשאני נחשפת למשהו בחוץ, משהו שקשור מן הסתם לנושא הבריאותי, שהוא עניין אצלי, והנה כבר מייצרת אמונה שאני חייבת את זה להחלמתי. זה השלב שאי השקט נכנס לתמונה. גם כשאני מאמינה שהשיטה הזו, המטפל הזה, הדרך הזו היא מה שנחוץ לי, ואני נכנסת לפעולה, קשה לי לדבוק בה ב 100 אחוז. וה 100 אחוז זה מה שכנראה מיותר. כי כאן נולדים הפחדים ורגשות האשמה. ובהקשר התזונתי, אני בכלל בבלאגן, כי כל שיטה תזונתית מהללת מאכלים שקראתי שהם אסורים ומשמיצה מאכלים שחשבתי שהם הכרחיים. אל אלוהי המזון, איך אני יוצאת מהפלונטר הזה? ואם כבר יום כיפור, אז אולי צום זה הכיוון? :)