למרות שתמיד הייתי טומבוי, הייתי מסודרת להפליא. גם במראה החיצוני וגם בתוך הבית.  לא סבלתי בלגאן, 

כששלושת הגדולים שלי, שחצו זה מכבר את גיל העשרים, היו קטנים, הבית יכול היה להיראות תוהו ובוהו, בסוף היום הייתי מקפידה לסדר את הצעצועים שלהם במקום, בקופסאות הנכונות, והבית שב להיראות נקי ומסודר.

לכן לא הבנתי, טרום האבחון, איך, בשנים האחרונות, אני מסתדרת בתוך הבלגן.  זאת ועוד, בשנות העשרה שלי עד סביבות גיל 35 רקדתי, וידעתי לרקוד יפה.  לאחרונה, ניסיתי עם צעירת השבט ללמוד צעדי ריקוד.  למותר לציין שנראיתי כמו ביג פוט שמנסה לרקוד.  אחרי שהגיע האבחון נפל הפוקימון:  אני קלמזית. מגושמת.

הפכתי להיות זו שדברים נשמטים מידיה, אני יכולה להיתקל באוויר ולמעוד!  אז לרקוד אני רוצה?

התחלתי לסדר את הדברים בצורה הגיונית. קומת המטבח + סלון צריכה להיות מסודרת, לא משנה כמה מאמץ אני אצטרך להשקיע. החדרים של השניים שנותרו בבית הם באחריותם. החדרים הרטובים, עליי. אני נזהרת יותר בדברים שדורשים מוטוריקה עדינה. עדיין קלמזית אבל זה הולך ומשתפר.