שישו ושמחו
שיהיה במזל טוב
ואז אני מגלה שאני בהריון שני. לא שזה לא היה מתוכנן, אבל זה תמיד מפתיע ומשמח. הגדול שלי, אני מחשבת במהירות, יהיה בן שנתיים בערך כשהקטן/ה ייולד. נראה לי רווח טוב יהיה ביניהם, מהספרים. למשפחה אני לא מגלה. ככה זה, כשחיים בחו"ל אפשר להסתיר בטן קטנה. אחרי כחודשיים אני מגיעה לביקור בארץ ושמחה להפתיע (שוב) את המשפחה. אני עושה את כל הבדיקות האפשריות בארץ הקודש, וכמה שיותר יותר טוב. למרות שביחס לעצמי ולאבחנה שלי, אני פחות ששה לפרוטוקולים הקונבנציונליים (תרופות וכדומה), כשזה מגיע להריון אני נופלת לידי הרפואה הממוסדת כפרי בשל. הפחד שלי לחזור לעולם השלישי ללא תווית ואישור מהמערב שהכל אצלי בסדר גורם לי לעשות הכל, טוב, כמעט הכל. לא בדיקות פולשניות. כשאנחנו חוזרים סוף סוף הביתה, לאפריקה, אנחנו מבסוטים שהספקנו הכל. ואז, בשבוע 24 מתחילים צירים.
המשך בפרק הבא. ספויילר: יש סוף טוב :)