אם הצחוק הייתה תרופה, הייתי בת אלמוות. או בקבר. אין באמצע. 

חודש של ניקיונות פסח +שבוע רצוף של משמרות לילה לא יעייפו אותי כמו חצי שעה של צחוקים חסרי שליטה והגיון עם הטינאייג'רית שלי.

לפעמים זה תופס אותנו ללא הכנה: היא פולטת מילה ואני צוחקת, היא שואלת "מעעעעעעעע מצחיק, מעעעעע?" ופה מתחילה ההתדרדרות.

"אוויר!" שתינו מתגלגלות מצחוק, דמעות בעיניים וטפיחות על השוקיים משל היינו כלבי ים. "עוגה!", כאן אני כבר, ליטראלי, חוששת שהולכת לעוף לי ריאה מהגוף מרוב צחוק.

תכל'ס, צחוק לא רק שהוא טוב לבריאות, הוא גם דרך נכספת (אצלי, לפחות) להסתלק מהעולם.

מה עדיף שיהיה רשום על תעודת הפטירה בסעיף "סיבת המוות" - שעמום, התקף לב או צחוק?

ותחשבו על זה.  *קריצה *קריצה