וכל מה שנישאר מהצעקות שלי זה צרידות ועייפות
התקפי חרדה שמחזיקים אותי קצר והמלחמה מול הצל של עצמי.
כשהחושך בפנים לוחש לי שאני כישלון. ואני נלחמת עד שאני מותשת.
והזמן בורח כמו מים בין אצבעותיי.
כל מה שאני רוצה לעשות כדי לשפר את איכות חיי והקולות האלה מתמידים ללחוש לי יותר מאשר שאני מתמידה להיות גרפיקאית טובה יותר.
כאילו יש כוח חיצוני שמשפיע עלי ומונע ממני להצליח כשאני יודעת שהמוח שלי שבור.
פה אתם צריכים להבין כמה התת מודע חזק שהוא יכול לשתק אותכם.
באותה מידע התת מודע יכול להביא אותכם לקומה 100 והכל על מגש זהב ומוגש בשבילכם.
לקחת שליטה במשהו שאין לנו שליטה בו זה אתגר שרובינו מפסידים, במיוחד כשאתם לבד.
כרגע אני מרגישה תקועה בכלוב מתחת לאדמה צועקת לעזרה וספק אם מישהו יחפש אותי.
למה דברים שחשובים ל לעשות המוח רואה בהם איום?!
הרי גם אם לא יצא טוב אפשר לתקן או לעשות שוב ואף אחד לא יפגע בי פיסית. אבל המוח יודעת לשחרר הורמון שיגרום לי להרגיש כאילו אני באמת מותקפת פיסית...
החרדה, הלחץ והדיכאון, שלישיה קטלנית שלוקחת תורות עלי.
מתי הסיוט הזה יגמר?
תגובות
