מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

תובנות בריאות

כמוניבלוגיםתובנות בריאותסרטן המעי הגס של אשתי

הסרטן הסופני והמכתב הבלתי מפוענח, שסיפר הכול

מאת ארווין
05/06/19 23:51
970 צפיות

לא קל, לא קל. הייתה אשתי אומרת, כשחלתה בסרטן. למרות שבהתחלה הטיפולים שקיבלה נראו לא נוראים כל כך. כמובן, הייתה כבר ידיעה מוקדמת של מה שמצפה לחולה סרטן, שאמור לעבור את כל הפרוצדורה: גם הקרנות, גם כימותרפיה (כולל ביולוגי) וגם ניתוחים.

אבל היא לא אהבה להתלונן. אף פעם. אבל ראיתי אותה לא פעם חולמת סיוטים ומתוך שינה מדברת, והבנתי שהפחדים הללו, חדרו עמוק לנפש שלה. אין מה לעשות. לא פעם הייתה אומרת: אני מתה, אני מתה. כל הגוף כואב לי.

אפשר כמובן לראות את זה, כתהליך טבעי של המלחמה בסרטן. מלחמה שהיא כידוע, מלחמת חורמה קשה ומענה.  תמיד חשבתי לעצמי, שאני לא הייתי יכול לעמוד פנים אל פנים מול הסרטן הזה. הייתי נשבר.

מבחינתי עשיתי את כל המאמצים, כדי לחפש דרכים לא קונבנציונליות, להילחם במחלה. למרות שהבנתי שאי אפשר להתחמק מכימותרפיה. אבל לכימותרפיה יש, כמובן, גם צד מכוער מאוד. גם אם הוא מעלים את הסרטן, הוא מגביר את הסיכויים שלו לחזור שנית. אז, מכל הבחינות, הצורך למצוא עוד דרכים, אלטרנטיביות להילחם בסרטן, נראה לי דחוף וחיוני. מה עוד שקראתי את האותיות הקטנות של סיכומי המחלה שלה, והבנתי שמדובר בדרגה 4 המסוכנת מאוד.

אבל אשתי, עקשנית כמו תמיד, מתעלמת מהסכנות, עומדת על דעתה, שזה שטויות, שצריך להקשיב רק לרופאים, ובעיקר לאונקולוגית. והאמת שהייתה זאת אונקולוגית שנראתה לי טובה וגם בעלת שם טוב. אבל, כשניסיתי להתייעץ אתה, לגבי דרכים נוספת להתמודדות עם הסרטן, היא נאטמה ואמרה שאין לה מושג ולא יכולה לסייע לי בזה, כהוא זה.

הייתי בין הפטיש והסדן. בין אשתי לרופאים הקונבנציונליים. מתווכח ומתרגז בלי סוף על אשתי, שמסרבת לשתף פעולה ולקבל את העצות הכי בסיסיות לבריאות טובה. גם לפני שחלתה בסרטן נהגה כך. אפילו ללכת לקולונוסקופיה סירבה, אף שהפצרתי בה.

ואז הגיעה ההתמוטטות. אחרי שגמרה סדרה של שישה טיפולים כימיים בתוספת ביולוגיים (בגלל שהסרטן התפשט) והוסיפה עוד טיפול אחד (אחרי שהרופאה אמרה שצריך להמשיך עוד סדרות) היא נפלה ושברה את הכתף. פשוט הראש הסתחרר עליה. מאותו יום היא הפכה לאדם אחר. בעיות בשליטה בצרכים, הפסקת הטיפולים הכימותרפיים והתפקוד הלקוי בגלל הכתף, דרדרו אתה במהירות מטה.

הניסיון שלי, לשכנע אותה לקחת טיפולים אלטרנטיביים רציניים, בתקופה הזאת, שהפסיקו לה את הכימותרפיה, נתקלה בסרבנות עיקשת. בלית בררה, ואחרי שהתווכחתי והתרגזתי עליה הרבה, ויתרתי. שתלך בדרכה חשבתי. לא ידעתי אז, עד כמה דרכה זאת דרכי ועד כמה כל דבר רע, שיקרה לה, ישפיע עליי ויעיב על החיים שלי. בנוסף לעזרה הפיזית הרבה שנתתי לה בבית, כל הסבל הפיזי והנפשי שלה, השפיעו עלי קשות.

ואחרי זה הגיעו עוד ועוד מכות. מצבה הדרדר ואני הרגשתי שמהשמיים נלחמים בי, כל הזמן, מכה אחרי מכה. לפעמים הרגשתי שהכוח אוזל לי. אני כבר מזדקן וגם חלק מהמחלות שלה, התחילו להשפיע על הבריאות שלי. למרות זאת, עשיתי מאמצים גדולים לשמור על השגרה. מתוך כוונה לשמור על השפיות שלי. להמשיך לעשות את הדברים שצריך ולהיות פעיל, כרגיל. לחיות כרגיל, בחיים שהפכו להיות כל כך בלתי רגילים. הפכתי מוכה גורל. המצב שלה, שהלך והחמיר. המצב הפך להיות כמו מלחציים שהולכים ויורדים ומתהדקים עליי... היו לי חרדות נוראיות.

אחרי כחודשיים כשמצב הכתף שלה השתפר, נקבע לה צילום CT ושיחה עם האונקולוגית. לא הייתי אופטימי. ראיתי עליה שהמצב שלה הדרדר מאוד, מאז הנפילה. אבל איכשהו קיוויתי שבכל זאת, הטיפולים שעברה, ישפיעו לטובה. מה שהתגלה בצילום ה-CT PET היה הדבר הגרוע ביותר.... נהיה לי שחור בעיניים, אבל בשיחה עם האונקולוגית היא אמרה, שצריך להמשיך בטיפולי הכימו. זה היה האור בקצה המנהרה בשבילי. איכשהו קיוויתי לשיפור. לאט לאט הצלחתי לשכנע אותה לנסות קצת דברים אלטרנטיביים בריאים. טיפין טיפין. אבל גיליתי, שמה שפעם עזר לה (והפסיקה לקחת בגלל שאח שלה אמר שהוא רוצה אישור של האונקולוגית) כבר גורם לה תופעות לוואי. התחילה לסבול מבחילות, מהקאות וכאבי בטן. הייתי חרד. אבל בכל זאת, הצליחה איכשהו להתגבר על זה. כל התקופה הזאת, הטיפול הכימותרפי ברקע, היה נקודת האור.

אבל אז, באה נפילה נוספת. היא התחילה לסבול מלחץ בחזה, שעם הזמן החריף והפך גם לבעיות הפרעות קצב. הרצתי אתה לבית החולים ושם אשפזו אותה. קבעו שיש לה כנראה דלקת ריאות. הצליחו לייצב את מצבה. אבל היה מאוד קשה לראות אותה מרותקת למיטה, עם מכשירים, נושמת בכבדות. איכשהו, אחרי שבוע שחררו אותה, עם כדורים וגם זריקות לדילול הדם. כשחזרה הביתה, הייתה חלשה מאוד. לאט לאט, התחזקה. הייתי צריך לעזור לה המון. מצד שני, התחילה לשתף פעולה לגבי דברי בריאות שנתתי לה. ראיתי שיפור וקיוויתי שתגיע לכימותרפיה, שיעצור את הסרטן, איכשהו.

אבל אז, כעבור כשבוע, פתאום עוד הדרדרות, שוב פעם קשיי נשימה והפרעות קצב. בבית חולים אשפזו אותה בפנימית ואחר כך העבירו אותה למחלקה האונקולוגית. הרופא בפנימית, ששוחחתי אתו אומר לי: "אתה ראית את הצילום CT שלה?" "כן", אמרתי, כשאני מנסה להיאחז בקש, כדי לבטל את הנימה הסופנית בדבריו. "האונקולוגית אמרה שצריך להמשיך בכימותרפיה."

"הסרטן התפשט כמעט לכל מקום", פסק הרופא ואני נאלצתי להסכים לדבריו: "המצב כנראה בלתי הפיך..."

במחלקה האונקולוגית, שוב פעם מחוברת למכשירים, הפרעות הקצב טופלו, אבל כל הזמן חזרו. הלב נשבר לראות אותה במיטה. רק פעמים בודדות הושיבו אותה על כיסא. כמה נורא! כל היום במיטה, בוהה בתקרה. אמנם חיברנו לה טלוויזיה שקצת הסתכלה, אבל המצב שלה לא השתפר. גם סידרנו לה מזרון לחץ, שהקל על שכיבה ממושכת במיטה. קיווינו שלפחות נוכל להושיב אותה, כי היא התחילה לאכול טוב וקצת לתקשר. אם כי היה כמעט בלתי אפשרי להבין מה שהיא אומרת. זאת בגלל שהנשימה שלה הייתה משובשת לחלוטין.

אבל אז הגיעה הסוף. באותו לילה שעזבנו, המצב שלה הדרדר ונאלצו לחבר אותה למכונת הנשמה. כשהגעתי אליה בצהריים, קבלתי שוק. אמנם היא כבר הייתה במצב יותר טוב, התייצבה והייתה בהכרה מלאה. אבל אני הייתי שבור. תקוותי שאוכל לשפר את התקשורת שלה, שנוכל לפחות להבין אותה ולהקל עליה, במעט. ירדה לטמיון. כמו גם התקווה להושיב אותה מעט. הלב שלי פשוט נשבר. אמנם הרופא אמר שהיא לא סובלת מכאבים, אבל המצב שלה, היה ממש כזה, שלא יכולתי לסבול. איכשהו, קיווינו שיוכלו לשחרר אותה ממכונת ההנשמה. אולי תחזור לאכול. בימים הקודמים, הייתי מביא לה פירות טעימים לאכול וגם נותן לה לשתות קפה. היא אכלה טוב ונהנתה מזה. ועכשיו, מה נשאר לה?! באותו לילה, חשבתי רק על דבר אחד: שהמוות יכול לגאול אותה. אני מאמין בחיים (טובים!) אחרי המוות. שהנשמה שלנו היא ענקית, חזקה ונצחית להדהים.

למחרת, יום ששי, תכננתי להגיע לבית החולים בשעות הבוקר. ידעתי שתהיה מחוברת למכשיר ההנשמה. שכן אחיה היה נוהג להתקשר מוקדם בבוקר למחלקה ולקבל פרטים, אם היו בשורות טובות היה בוודאי מודיע לי. ואז, ממש לפני שהתעתדתי לצאת לדרך, קבלתי טלפון מהמחלקה. "תבוא דחוף, המצב שלה החמיר, היא איבדה את ההכרה." כמובן שמיהרתי לבית החולים ושם בישרו לי שהיא בדיוק נפטרה. "ברוך דיין אמת" אמרתי. יודע היטב שזכתה להימנעות מסבל נורא...

ב-30.4 בדיוק ביום ההולדת שלה, היא אושפזה פעם ראשונה בבית החולים. וב-31.5 היא נפטרה באשפוז השני שלה, בבית החולים.

בכך בא אל קיצה מערכת ארוכה של סבל ואכזבות אינסוף. שבסופה גם אשפוז וייאוש תהומיים. לעולם אזכור, לצערי, את חוסר האונים שלה, מרותקת למיטה. ולמרבה המזל, את התמונה שלה, מחוברת למכונת ההנשמה, כאשר מסכה על פניה ופיה פתוח לרווחה, נידונתי לראות רק פעם אחת, יום לפני מותה. כשנפטרה, ראיתי שפניה היו שקטים, רק פיה המעוות, הזכיר לי את אותה מכונת הנשמה ארורה, שהבדילה בין חיים ומוות וערבב אותם בתמהיל נוראי ובלתי נסבל.

כך קורה שמי שנפטר בבית חולים גם זוכה להיפטר מהאווירה המדכאת והמייאשת הזאת של בית החולים. מהריחות, מהרעשים ומהחוסר אונים, של שכיבה מחובר למכשירים.

יום לפני שמצבה החריף, כאמור, קיוויתי שתוכל לפחות לקום מהמיטה ולשבת. רק לזמן מועט. הבנתי את הרצון שלה להימלט ממיטת החולי, שהייתה למעשה, המיתה שלה. פשוט להימלט משם ולחזור הביתה, לחיים... כאמור היא לא יכלה לדבר, ואי אפשר היה כבר להבין מה היא אומרת. אז נתתי לה עט ונייר ובקשתי שתכתוב. איכשהו הבנתי את רצונה העז לצאת מבית החולים. היא כתבה על הנייר בכתב מאוד לא ברור. אבל היה נדמה לי שראיתי שם את המילה לנסוע... פתאום תקפו אותי פחדים ישנים נושנים, פחדים של ילדות. של ילד שגם כל כך סבל כשאושפז פעם בבית חולים וכל כך רצה הביתה....

השורות שכתבה, בכתב כל כך לא ברור, צעקו אליי. הם ביטאו את כאבה הגדול, את ההשתוקקות שלה להימלט ממיטת חולייה, להימלט מהמחלה, להימלט מהמוות.

לסיום אני רוצה להביע תודתי לרופאים ולצוות הרפואי, בבית החולים אסף הרופא, מחלקה אונקולוגית. לא רק על הטיפול המסור, אלא גם שהשכילו להבין שאין טעם להאריך חיים של סבל, כאשר אפסו הסיכויים שהיא תחלים מהמחלה והיה ברור שמצבה רק יילך ויחזור וידרדר. הם שמו את טובת החולה, מעל הסטנדרטים של הר

תגובות

מערכת כמוני משתתפת ביגון ובצערך, ומאחלת לך ימים טובים! אנו מקווים שתמצא מזור בכתיבה כאן, ובכלל תמיכה בעזרת חברי קהילות האתר