הזמן עובר, עד כמה שזה לא ייאמן במצבי הרגיש.

השבועות רודפים זה את זה, ולכל שבוע יש השג משלו: יופי, עברתי את השבוע בו מתפתחת מערכת הנשימה של העובר, יופי, יש לו כבר רפלקס יניקה (לפי הכתוב בספרים), וכן הלאה וכן הלאה.

הביטחון שלי נבנה מחדש. האימה הופכת לאמונה, ואני מתמידה בדרכי, הכוללת להיות במצב מאוזן, במשך כל היממה, לשתות הרבה מים, ולתרגל מידע ואמירות רוחניות העוזרים לי מבחינה נפשית.

אחד האתגרים הוא הטיפול בבן הגדול שלי. יש לי ילד בן כמעט שנתיים בבית, ואני לא יכולה לעשות איתו כמעט כלום, חוץ מלישון איתו (חשוב מאוד) לחבק אותו בשכיבה ולעשות איתו כמה פעילויות במיטה שלי, עד שנמאס לו.

העוזרת הנאמנה שלנו, פאניס, משמשת לו כאם לרוב העניינים, אבל לי זה לא פשוט. אני רוצה להיות האמא.

ואז, יום אחד, בשבוע ה 37, אני 'עפה על עצמי' ומחליטה שאפשר כבר לקום קצת ולטפל בילד. לרחוץ אותו ולהאכיל אותו.

ועל החלטתי זאת נאמר (נו, טוב, אני אומרת), האדם מחליט החלטות והיקום צוחק.