אז בשבוע 37 אני מחליטה שהגיעה לסיומה שמירת ההיריון שלי, ושאני יכולה לטפל קצת בבכור שלי. מצליחה לרחוץ אותו, להאכיל אותו ואפילו להשכיב אותו לישון.

ברגע שאני חוזרת לשכב אני מרגישה בתוכי בלון עבה שנפקע וזרם מים פורץ החוצה.

אנחנו ממהרים לבית החולים המקומי, לא לפני שאנחנו מזעיקים מישהו מהקהילה היהודית לשמור על בן השנתיים שלנו הישן לו שנת ישרים.

מיד אשפוז ואז ניתוח בהרדמה מלאה. אני שפינטזתי על לידה טבעית עם דולה מקומית, מבינה שאין לי ברירה. אני באפריקה, העובר שוכב הפוך, ואין פה ממש מה להתלבט.

כאן לא עושים הרדמה עם אפידורל, ואולי עדיף לי ככה, פשוט לישון, ולא לראות ולא לדעת. אם כבר אז כבר. שתהיה לי הפתעה.

הניתוח עובר בשלום, תודה רבה לרפואה הקונבנציונלית!! והבן השני שלי בא לעולם.

אני שוכבת במחלקה, עדיין מטושטשת מההליך הרפואי. עוברות שעות ספורות.

הרופא האחראי בא ובודק אותי. הוא נוגע ברגליי ושואל אם אני מרגישה משהו.

אני לא מרגישה כלום.

הוא חוזר אחרי זמן מה, ואני עדיין לא מרגישה דבר.

אני לוחצת עליו. "תגיד, זו ההרדמה או זה קשור למחלה שלי?" אני שואלת.

ההיסוס שלו מלחיץ אותי.

המשך יבוא.