לאחרונה התחלתי עבודה חדשה.

העוקבים הוותיקים יותר מכירים את סיפור הרקע שלי: בת יחידה שהקומפנסציה שלה הייתה הבאת חמישה ילדים לעולם.

תקופה ארוכה נקרעתי בין ההתחייבויות והרצון לעזור לאימי הקשישה למחויבות להורות לחמישה ילדים, גם אם נותרו רק 2 בבית... וכשאני אומרת "נקרעתי", אני מתכוונת, ליטראלי, גם פיזית וגם נפשית.

המטפלות, שהתחלפו אצל אימי במהירות של רכבת הרים העומדת בפני התרסקות, לא הקלו על המצב. אף אחת מהן לא הצליחה לעמוד בדרישותיה של אימי, אישה צלולה, חדה כתערו של אוקאם, עם סבלנות של מזג אוויר באפריקה בשנת בצורת.

לאחר שהמטפלת האחרונה נמלטה מביתה בבכי, התחלתי להגיע אליה לעיתים תכופות יותר, ככל שיכולתי, בכדי לעזור לה. 

עדיין לא הצלחתי למלא, לא את דרישותיה הבסיסיות ולא את צרכי השניים שעדיין נותרו בבית. הרגשתי שאני מכבה שריפות יותר מאשר עוזרת. הייתי מתוסכלת ברמות שלא ניתן לתאר.

‌ואז התקשרה אליי העו"סית: "מה דעתך לעבוד אצל אמא כמטפלת?"

-"נראהההה לךךךךך?" הייתה התגובה הראשונה שלי, "לעבוד תמורת כסף? אצל האישה שגידלה אותי עם כל כך הרבה אהבה ודאגה? אני יכולה לקחת את זה על עצמי!" שיקרתי במצח נחושה יותר לעצמי מאשר לה. 

העו"סית לא הרפתה: "ממילא אלו שעות מטפלת שתלכנה לאיבוד אם לא תימצא מחליפה, לך יש מקצוע שיעניק לך משכורת גבוהה משל מטפלת מהשורה." המשיכה וחפרה לי.

"חוץ מזה, לביטוח הלאומי יש מסלול של "בן משפחה מטפל" ובינינו? את תעשי את העבודה טוב יותר מכל מטפלת אחרת."

"תני לי לחשוב על זה..." - ניסיתי להרוויח זמן. 

"אוקיי, אבל בינתיים תגיעי למשרד עם רישיון האחות המוסמכת, ת.ז ועוד כמה מסמכים." סיכמה את העניין וקבעה לי מועד הגעה. 

הגעתי. הגשתי את המסמכים הנדרשים, מילאתי טפסים, יצאתי ותוך דקה שכחתי מהעניין. בינתיים המשכתי להיקרע עם נסיעות לכרמל, מטלות של הבית וכל מה שיכול לערער את שאריות השפיות שעדיין נותרו בי.

בשלב מסוים סיפרתי לאימי על "רעיון" העבודה. 

"זה נהדר!" היא הגיבה. "מ'זתומרת נהדר?" ניסיתי למחות "אני לא אמורה לקבל כסף עבור הדברים האלה!" "את תעשי את מה שהעו"סית אמרה לך ותביני." פסקה.

התחלתי "להחתים כרטיס" טלפונית ולהמשיך לעשות את מה שעשיתי עד כה. מהר מאוד הבנתי למה התכוונה אימי. השעות בהן אני נמצאת איתה הן שלה ורק שלה. כל החמישייה שלי יודעת שאסור להפריע לי באותן שעות. אימי ואני מבשלות ביחד, משוחחות על המוווווןןןןן דברים, צוחקות, אני מאלצת אותה לעלות ולרדת מדרגות בכדי שתפעיל את השרירים, לאחר המקלחת אני מורחת קרם גוף על רגליה וזרועותיה ומעסה אותן. אני מוצאת את עצמי שרה בנסיעה לשוק תלפיות בכדי לערוך עבורה את הקניות. 

שלושה בקרים בשבוע (שלושה בקרים היא נמצאת במרכז יום לקשיש) אני רק שלה והיא רק שלי.

עדיין לא נוחה לי העובדה שאני אמורה לקבל עבור שעות האיכות איתה כסף. Heck, אני זו שצריכה לשלם לחברה עבור התענוג! 

בסופו של יום? אני מגיעה למיטה מותשת ונרדמת עם חיוך על השפתיים. הצלחתי למצוא את שביל הזהב בין אימוש והילדים!