יאללה, הביתה
רילוקיישן למולדת
אני לוקחת פסק זמן מכל המחשבות על תזונה. החלטנו שחוזרים לארץ, וזה כשלעצמו עניין גדול. שינויים אינם דבר פשוט עבורי. הרבה החלטות לעשות, הרבה עשייה להחליט. אני מרגישה שאני נשאבת לתוך הלחץ. יש לנו ילד בן שלוש ועוד אחד בן כמעט שנה. האיש שלי עסוק בענייני עבודה וניהול המעבר - עליי. איכשהו כל הדברים שאני יודעת על התייחסות רוחנית לחיים, כמו נשכחים לחלוטין ואני נותנת לסטרס לנהל אותי. כנראה שלא למדתי (וספק אם כבר אלמד בגלגול הזה) לשחרר את הצורך שיש לי בלחץ ופשוט לעשות את מה שיש לעשות.החלטנו שחוזרים לקיבוץ הולדתי. גם ההחלטה לא קלה ובצידה גם הקושי להיפרד מכל האנשים שפגשתי באפריקה. בעיקר מהחברים המקומיים. אני לא מאמינה שאצטרך להגיד שלום לעובדות משק הבית שלי שכל כך נקשרנו אליהן, אנחנו והילדים. הן כמו אימהות נוספות לילדיי. חלק בלתי נפרד מעולמי. זה בלתי נתפס כמעט שזו פרידה לתמיד. ובתוך כל המהומה, וכחלק ממנה, גם השינה שלי נפגעת. קשה להירדם, וכשאני מתעוררת באמצע הלילה, המחשבות משתלטות על מוחי, ושוב אין סיכוי לחזור וליהרדם, ואני מוצאת עצמי קמה ורושמת ורושמת. לפעמים אלו פשוט עוד סעיפים לרשימת המשימות ולפעמים אני נעזרת בכתיבה אינטואיטיבית, רציפה שעוזרת לי לנקות את מוחי הטרוד ולהחזיר קצת שקט לגופי. תוצאות הסטרס המתמשך לא מאחרות לבוא.
ערן ברקוביץ
התמונה פשוט מהממת ומהפנטת. ולגבי הסטרס, אני חושב שלא ניתן לבצע כזה מעבר עם שני ילדים קטנים ולעבור פרידות משמעותיות ללא סטרס. במקרים כאלו המטרה היא לנהל אותו ולהפחית אותו ככל שניתן וגם לקבל שהוא תגובה טבעית מאוד מתוך היותנו אנושיים. אני כותב זאת כי בלט לי מתוך הפוסט שאת מאוד ביקורתית כלפי עצמך על זה שחשת סטרס בסיטואציה הזו. נחכה לפוסט הבא כדי לקרוא איך הסטרס השפיע...
רחלי תמיד
תודה רבה ערן. גם אנחנו מאוד אוהבים את התמונה ואת פאניס, האשה המצולמת (וכמובן את התינוק המצולם :)). דייקת באבחנתך. אכן יש לי נטייה לבקר את עצמי בכלל, ובדברים הקשורים לבריאותי, בפרט. נשים רבות עמן דיברתי, שקיבלו את מתנת ה ms, סיפרו לי על תכונות דומות. פרפקציוניזם, פניה החוצה במקום פנימה וכדומה. יש קשר במקרה דנן לפחד שליווה אותי שנים, שאם אני אעשה משהו שהוא "לא טוב לבריאותי", מיד יגיע ההתקף. והנה לך סטרס בפני עצמו.