זהו, הגיע היום שבו אנו צועדים במקטע הרביעי בשביל ישראל.

מסידקי-יפתח ועד לגן הגיאולוגי בקרית שמונה.

כל התקופה האחרונה העסיקו אותי מחשבות ודילמות האם לשתף את חברי הקבוצה, בדבר מחלתי.

הבנתי שכדי שאצליח לעשות זאת עלי להתחייב בפני המדריך, כי אז לא תהיה לי דרך לסגת מההחלטה – וזהו, זה יצא לאור.

המדריך מבחינתו אמר וחזר ואמר שאין צורך שאעשה זאת.

אבל משהו בתוכי ידע שהיום זה היום. הכי נכון. 

וכך, לפני תחילת המסע הרגלי, כשכל הצועדים כבר ערוכים לצאת אל המסלול, עמדתי מולם ושיתפתי אותם בדבר מחלתי ועד כמה המסע חשוב לי!

הוספתי וביקשתי שיתאפקו מהגשת עזרה אלא אם כן אבקש מהם באופן אישי.

התחלנו לצעוד, במסלולים הקודמים הפער ביני ובין ההולכים האחרים נפער די בהתחלה. אבל פתאום נוכחתי לראות שרוב חברי הקבוצה הורידו הילוך, ובמקום להשתרך מאחור מצאתי את עצמי צועדת עימם. זה היה נפלא עבורי.

כשפנתה אלי חברה חדשה שהתפעלה מהדרך שבה בחרתי לחיות עם הטרשת

וביקשה שאשוחח עם חברתה שחלתה לפני שנה, הבנתי עד כמה השיתוף שלי היה חשוב.

קצת על המסלול, צעדנו בסידקי-יפתח, (סטיה קלה ממסלול השביל) אתר יפהפה שבו תופעת טבע מעניינת — מערכת מרשימה של סדקים החודרים למעבה האדמה.

המשכנו דרך נוף שנשקף מהרי נפתלי עד שהגענו לגן הגיאולוגי בקרית שמונה.

דרך הררית נפלאה כשהר החרמון שפסגתו כבר מושלגת השקיף עלינו ובהמשכו עמק החולה הנפרש מטה בשלל צבעיו, ולאורך המסלול פריחה משמחת של רקפות עדינות.

בסיימנו את ההליכה, נסענו למצודת הונין, מצודה צלבנית הנמצאת ליד מושב מרגליות,

היה סיור מאתגר עבורי בשל תנאי הגישה לתוך המבצר שדרשו טיפוס והיאחזות בזיזי סלע. 

לסיכום צעדנו 11 ק"מ בקירוב.

חזרתי הביתה בתחושת ניצחון על ביישנותי מצד אחד, ועל מצבי הפיזי מצד שני.