זהו החודש ההזוי, הקשה, המדאיג והמכעיס ביותר שעברתי בחיי.

כפי שרואים בתמונה, ניצלתי היטב את תרבות הפנאי; סיימתי לקרוא ספר עב-כרס ואני באמצע ספר נוסף; סיימתי לסרוג מפה עם דוגמה מסובכת; אפילו את ה"אימפוסיבל פאזל" הצלחתי לפצח.

בין התעסוקות העיקריות השתעשעתי בצביעת מנדלות.

כל התעסוקה המהנה הזו לא הצליחה לגרש את תחושת הבדידות שיש לי בשל מחלת הטרשת.

בשנה וחצי האחרונות החליפו לי תרופה, שלרוב תופעות הלוואי שלה הסתגלתי.

אבל בתקופה האחרונה (4 חודשים לערך) החלו תופעות נוספות וקשות לתקוף את גופי.

הוחלט עם רופאי שעליי לעשות בירור מעמיק כדי שנדע בוודאות שאכן זו תופעה של התרופה, ונוכל להחליט על ההמשך.

אבל בשל הקורונה מערכת הבריאות נכנסה לתבהלה, וביטלה פעמיים את הבדיקות שכל-כך חשובות להמשך הטיפול בי.

במצוקתי הרבה התקשרתי לרופא המטפל שלי (בטרשת) והמשפט שאמר לי: "אריאלה, זה לא עניין של חיים ומוות."

הרגשתי ננזפת, כיצד בימים אלו אני מעזה להטריד.

בכל אופן קיבלתי על-פי בקשתי אישור להפחית לחצי את מינון התרופה כדי שאולי אצליח לשרוד בשלום את התקופה.

בתוכי ידעתי ששוב לא אפנה להתייעצות עד יעבור זעם, הרגשתי לבד-לבד במערכה הפרטית שלי.

עברו שבועיים ותופעות הלוואי נחלשו מעט, חשבתי בשמחה שמצאתי דרך להגיע בשלום עד חלוף המגפה.

עד שלפני קצת יותר משבוע חשתי בעוצמה שמאזור המותניים ומטה כאילו הוכנסתי לאריזת ואקום לוחצת.

כאבים נוירולוגיים חזקים נודדים בגופי ללא הרף, כאילו יש לי כוויה בכל הגב שמנעה ממני להישען על מסעד הכיסא.

נורה אדומה נדלקה והפעם ללא התייעצות עם אף אחד חזרתי למינון המלא של התרופה בתקווה שאצליח לשרוד עד לסיום מלחמת הקורונה וארגיש שוב בנוח "להטריד" את רופאיי.

אני נשמעת לכל ההוראות בדקדקנות. כשאני שומעת כיצד מנהיגינו מתעלמים מהן — אני כועסת.

כשממשיכים לייבא מחו"ל מארצות מוכות קורונה אנשים שיכולים להיות פצצות מתקתקות ולא מיישמים את ההנחיות שהם קבעו — אני כועסת.

כשלא בודקים את כל הקשישים הנמצאים בבתי אבות — אני כועסת.

מההתחלה מדברים עמנו על היציאה מהסגר כאילו זה כבר קורה ועדיין לא השתלטו על המגפה (המשמעת מתרופפת) — אני כועסת.

יושבים בראש המדינה אנשים שלא באמת אנחנו, העם, חשובים להם — אני כועסת ומאוד מודאגת.

הרגשתי בימים האחרונים שמרה שחורה מזדחלת לאיטה לתוכי, ובצר לי נזכרתי שבאחד המיילים האחרונים מ"כמוני" הוזמַנו להעזר בפסיכולוג. הרמתי את הכפפה, והתקשרתי לשירות נפלא ומודה לכם שהוא קיים.

מקווה שניפגש בפוסט הבא כשכולנו בריאים, משוחררים, שמחים ושלווים.