אמרו לי שאתחרט על זה שאגדל.

שהחתכים האלה הם סתם, הנאה רגעית שלא תועיל לי בשום צורה ושאצטער עליהם מאוחר יותר.

האמת, לא חשבתי על זה בכלל, דיי התעלמתי מכל האמירות שהגיבו לי בכל הפוסטים האלה והמשכתי כרגיל.

היום יש לי 4 צלקות על הבטן, ואני כל כך כל כל מצטערת עליהם.

מעבר לזה שכולם יכולים לראות אותם אם רק אלך לים או אלבש חולצה שתעלה טיפה מהבטן, הצלקות האלה לא כל כך עוזרות לי לקבל אותה.

בגדול, אני מאוד עצובה היום. והרגשתי שאני משליחה את העצב שלי על הצלקת בבטן שבחנתי היום בלי סוף כשפועל אני רק נמנעת מלחשוב לעומק על מה גורם לי להיות כל כך עצובה ומייאשת.

קשה לי הלבד הזה. קשה לי השקט מחוץ והרעש המחריש אוזניים מבפנים.

אני עצובה שאין לי חברים ואני חרדה מהמחשבה על החיים.