מאז שעסקנו בבני זוג, אני מהרהרת בילדים שגם הם חשופים לבן משפחה חולה.

נשאלת השאלה: האם עלינו לספר להם? האם יש גיל שנכון לעשות זאת?

כשחליתי ילדיי היו די בוגרים, סוף י"ב וצבא.

הצלחתי להסתיר מבעלי וילדיי את שעובר על גופי עד שאובחנתי ונאלצתי בעל כורחי למסור למשפחתי את הבשורה המרה.

ואני, כמו שאני, גמלה החלטה בלבי שעליי לחיות את חיי כרגיל. באותה עת בחרתי להסתיר מהם את תחושותיי, כדי שיסירו דאגה מליבם. אולי חשבתי שכך יהיה לי יותר קל להתמודד; לא לדאוג גם לפחדים שלהם.

הימים חלפו ואני מדי בוקר קמתי, נכנסתי לתוך "תחפושת" ותפקדתי כאילו הכול מושלם.

 אלא שלאחר תקופה הרגשתי נעלבת כשילדיי לא התעניינו בשלומי.

הסתבר לי שאני שחקנית טובה, ואילו להם כנראה היה נוח שהכול — על פניו — בסדר.

כך לא צריך להתמודד עם תשובה שקשה לחיות עימה — ש"אמא לא מרגישה טוב," ש"אמא חולה."

במהלך השנים עשיתי בדיקות, בירורים וטיפולים... כמעט בסתר.

אז ילדיי החליטו לעשות "מעשה" וקראו לי לשיחה נוקבת שבה נאמר לי שהם כועסים שאני מסתירה מהם את האמת על מצבי. 

יותר מזה, הם ביקשו בתקיפות שאודיע להם בכל פעם שיש לי התקף, בדיקות וכו'.

פתאום הבנתי אחרי השיחה, שהוצאתי אנרגיה כל-כך מיותרת בהסתרה הזו ושהילדים מסוגלים להתמודד עם המידע. 

כך יש להם אפשרות להיות שותפים ולעזור פיזית ונפשית, וכמובן לעבד בתוכם את העובדה שאימם חולה. זהו תהליך שאסור לפסוח עליו.

עכשיו אני משתפת אותם במצבי הרפואי בשקיפות מלאה, מה שהקל מאוד על הרגשתי הנפשית.

אכן, גם אם האחר אינו יכול לקחת ממני את המחלה, עצם השיתוף מקל מאוד.

לדעתי חשוב לספר לילדים מגיל שהם מסוגלים להבין.

אריאלה