אז אולי עדיף שלא
אז חזרתי אחורה ממש אחורה למשהו שחשבתי שעזבתי
כשהייתי קטנה ידעו לא לעצבן אותי זה היה ממש ידוע שאני פשוט לא מתעלמת שאני מחזירה חזק ולא עוזבת וכשאני אומרת די זה די
האמת שהכל התחיל כשהייתי יותר קטנה מזה שבכיתי כל הזמן כל הזמן כל יום לפחות פעם אחת למה כי זה כאב מה שעברתי זה כאב כל יום כל רגע אבל כל הזמן צחקו עלי שאני בכיינית תינוקת אבל לא עשיתי כלום באמת הייתי כזאת לא עמדתי על שלי בכיתי על שלי זה נמשך הרבה זמן ואז כולם אמרו לי שזה מספיק שאני צריכה כבר להיות כמו גדולה ולא לבכות אז לאט לאט הפסקתי זה לקח זמן בהתחלה פשוט בכיתי בלילה בלי שידעו ואז כבר לא הייתי צריכה לבכות ושם התחילה הבעיה כי הייתי צריכה להשתחרר איך שהוא ואז שם התחילו ההתקפות עצבים שלי
זה התחיל פעם ב ואף אחד לא ידע מאיפה זה בא כי אני לא נראת מישהי שתעיף אגרוף אבל זה קרה והייתי צריכה ללמוד לשלוט על זה לבד זה היה קשה אבל עשיתי רשימה של דברים לעשות כל פעם שיש לי התקף עצבים
אבל לפני שאני אגיד את הרשימה אני רוצה להגיד לכם איך זה מרגיש זה כאילו מישהו פשוט משתלת לי על הגוף אני יכולה להילחם בו אבל בהתחלה לא רציתי וגם לא ידעתי איך. זה כאילו נכנס לי כוח מטורף לגוף שאני חייבת להשתמש בו זה פשוט הרגשה שאני צודקת למרות שאני יודעת שלא שזה לא הפיתרון ושככה הם יסתמו ויקשיבו לי זה לא עובד רק אומרת אבל ההרגשה הזאת לא סתם הולכת מיד.
כשעליתי לכיתה ז ידעתי את הרשימה בעל פה ללכת הצידה כמה שיותר מהר להריח את הבושם שלי לנשום לראות או לעשות משהו אחר והכי חשוב להיות לבד ולא לחזור לאותם אנשים כי אי אפשר לדעת איך זה יגמר
ההתקף האחרון שהיה לי היה בכיתה ז והוא היה די חלש סטירה לילדה שזה הגיע לה תסמכו עלי
עד שאתמול... אתמול היה לי התקף אני לא יודעת אם זה היה בגלל המחסור בשעות שינה או שזה שהפסקתי לשחרר (לחתוך(יום 16)) אבל זה לא יכול לחזור אף אחד לא יודע ואני לא יכולה לפגוע בהם הם לא יודעים שאסור לעשות את זה בשנתיים האלה פשוט הייתי צ׳יל לגבי הכל כלום לא באמת הגיע לי כי הכל היה תמיד בצחוק אבל גם הפעם ואני יודעת את זה אבל זה כל כך עיצבן אותי היא קיבלה סטירה ואני עפתי משם חמש דקות אחרי הביתה עזבו את זה שבאותו יום אף אחד לא שם לב אלי הייתי חצי שעה בצד והם לא שמו לב אבל לא משנה כבר קיצר הלכתי הביתה ולקחת להם ארבעים דקות רק לשים לב שאני לא שם והתגובה שלהם הייתה שתי שיחות שלא נענו ואז אחרי איזה שעה וחצי שהצלחתי להירגע אני עונה להם בווצאפ והם אומרים לי שהם ממש נלחצו
אז אולי אם אני אחזור לחתוך זה יפסיק כי זה לא עשה כלום לאף אחד מסביבי כולם היו בסדר.איך זה פשוט חזר חשבתי שזה נגמר
תגובות
Be and Be
דבר ראשון, אני איתך. נשמע שאת מתמודדות עם קושי לא פשוט בכלל, ושגם בתוכך, היכולת שלך לשמור על רוגע בזמנים שזה חשוב היא לא גדולה, ושאת רוצה לעשות טוב לחיים שלך, ומרגישה שאת לא יכולה. זה קשה. אני מבין את הצורה שאת מתפרקת מזה, וזה באמת כואב. זה גם מרגיש לי עצוב שאת רוצה להתנהג בצורה שתעשה שיהיו לך חברים, ושאת לא מצליחה. זו מצוקה. ולפעמים אי אפשר לסבול אותה, וזה מובן. אני מרגיש שאת עוברת את ההתמודדות הכי קשה בתוך עצמך, ושחלק מזה זו חרדה ממה שעלול לקרות אם תתנהגי בצורה אלימה. ונכון שהאלימות פוגעת באנשים מסביבך, אבל מצד השני, הדרך שבה דיכאו אותך כשהיית קטנה, שאמרו לך שאת בכיינית ולא נתנו לך לכאוב בדרך שלך, היא אלימה באותה המידה. לדעתי את לא בכיינית, את בן-אדם עם גבולות אחרים של סבל. זה שבכית הרבה, זה הביא לפגיע במישהו? הרס למישהו את החיים? גרם למישהו לכישלון בלימודים? לא. אז מה רוצים ממך!?? זה פשוט צרות המחשבה של המשפחה (לצערי) שגדלת איתה שלא ידעו לכבד את הצורה שבה את בנויה, ולדעתי גרמו לך נזק מיותר, מיותר לגמרי. לדעתי טיפול פסיכולוגי יכול להועיל לך. טיפול כזה שבו מראש את תהיי זאת שתווכני את המטפלים שיתאימו את עצמם למבנה של הנפש שלך, ויתנו לך את המרחב שלך, כמו שאת רוצה אותו. יש לי תחושה שבחיים אנשים לא כיבדו את הדרך שבה את מרגישה, וכשמשהו כזה קורה, זה לא דבר נדיר שיתפתחו צרות. ובבקשה, תאמיני באנשים. אולי לא באנשים שנמצאים סביבך עכשיו (מי יודע אם מגיע להם שתאמיני בהם?), אלא שתאמיני בנו, בעולם, שיש בעולם אנשים שידעו לכבד אותך כמו שאת, ושתוכלי לאט לאט לספר להם על הכאבים שלך כמו שבא לך, והם לא יצחקו ולא יתעצבנו, הם יהיו טובים אליך ויאהבו אותך כמו שאת, ואת תהיי מאושרת.
אני כאן!
היי קודם כל תודה שנתת את הזמן לכתוב את כל זה זה אומר הרבה באמת אבל יש לי סביבה מושלמת כאילו חברות שברגע שאני אגיד להן משהו יקפצו ויחבקו אותי וחברים שכשאומרים להם להפסיק הם יפסיקו אבל אני גם בסביבה שאוהבת דרמה והם יודעים שמעבר לדי הזה יש משהו ואני לא יודעת כמה בא לי שהם יראו אותי ככה כי אני לא ככה יותר אני לא רוצה שיפחדו ממני ואני גם לא רוצה שירחמו עלי הבעיה היא לא הם זה בטוח זה הקודמים...
Be and Be
זה נכון אני כתבתי לך מכל הלב. יפה שאת מעריכה. יש משהו לא ברור במה שכתבת, לא הצלחתי לראות ברור איפה הקושי. ממה זה בא הדחף האלים. אם זה לא הגיוני - פסיכיאטר, את מקבלת תרופות? אם זה הגיוני, טיפול פסיכולוגי, עברת פגיע מינית? אלימות בבית? הקטע הזה שמשתלט עליך שד, זה היה מקובל יותר בימי הביניים, היום זה למקובלים. אז לכי למקובל בצרי או משהו שיוציא ממך את השד. בקיצור לדעתי בתוספת כמה מילים היה אפשר להבין אותך טוב יותר (וברור שגם היית מקבלת מענה יעיל יותר).
אני כאן!
אוקיי אז ככה זה נקראה בעיות עצבים זה שעושים לך משהו אתה לא יכול לשחרר מזה אז אמרתי את זה כמטפורה שזה כאילו נכנס אלי שד שעושה דברים במקומי אבל זאת אני זה הדחף הזה להחזיר אובחנתי בבעיות עצבים אבל אין ממש מה לעשות עם זה זה ללמוד לשלוט על זה וזה די קשה כשמכעיס אותך כל דבר בערך למדתי את עצמי לא להתייחס שלא היה לי אכפת מכלום וזה עבד אבל עכשיו היה לי עוד התקף וזה בעצם מה שניסיתי להעביר פה
קרלוס
יש לך מזל דמייני שאסור להגיב לבכות דממה רק דממה שומעים את הנמלים מזדיינות
אני כאן!
יכול להיות שזה עדיף מאשר לפגוע בסביבה שלך ולכעוס עליהם מכל סיבה אפשרית