בימים אלו אני מרגישה שאנחנו חיים רק להיום.

העתיד נעלם, שחור, לא ברור וללא חלומות.

כשהטילו עלינו את הסגר הראשון, הייתי תחילה בהלם, אבל מייד התעשתתי ותכננתי את יומי בפעילות אינטנסיבית, והייתה תקווה שלאחר הסגר כל המערכות במדינה יעבדו כראוי — שהרי אנחנו חכמים ויודעים לתפקד בעיתות משבר, ושנוכל לשוב לחיות בטוב לצד הקורונה. 

אט-אט שבתי לעבודתי האהובה. כמובן, בזהירות רבה (על-פי הנחיות משרד הבריאות).

ככל שחלפו הימים, שבתי לטיולי-טבע קצרים בהם הגעתי למקום הטיול ברכבי. תמיד שמרתי על ריחוק ועטיתי מסכה. בכל טיול נמלאתי אושר וסיפוק שלמרות הקורונה ניתן לתפקד בבטחה וליהנות מיופי הארץ. באופטימיות רבה נרשמתי להמשך המסע שלי "בשביל ישראל".

תכננתי עם בתי שנחגוג את ראש השנה על גג ביתה באוויר הפתוח. ציפיתי בכל מאודי לחג הזה מאחר שנאלצנו להסתגר בפסח ובשבועות ולא אירחנו בביתנו אף אדם, משפחה או חברים, מאז שהכול התחיל.

אז החלו לדבר על הסגר השני…

בכל פעם שהוזכרה המילה "סגר" התכווצה לי הבטן. קיוויתי שמקבלי ההחלטות ישמעו לעצות האפידמיולוגים, שסוברים שסגר מלא ומהודק אינו נחוץ ולא יקרב אותנו לסוף המלחמה בקורונה.

בכל יום גבר המתח בקִרבי, ואז… כל חלומותיי התנפצו. הגיעה הודעה על ביטול הטיול בשביל ישראל. 

התחוור לי שגם בראש השנה הזה נהיה שוב בבדידותנו. לא, לא היה חג בביתנו, כי הרגשתי שאני "באבל".

לאורך כל החג, במקום לשמוח בקרבת ילדיי, הייתי עצובה. 

הפעם אני חסרת אנרגיות. אין לי כוח להתפנות אפילו לתרבות הפנאי, שאליה תמיד הייתי שמחה להתחבר.

לצערי איני רואה שום אור בקצה מנהרת הקורונה הזו שיאיר קצת את האפלה. 

את מקור פרנסתי נטלו ממני פעם נוספת. 

הדבר היחיד ששומר כרגע על פתיל התקווה הוא השתתפותי בכל שבוע בהפגנת הגשרים, הדגלים השחורים. כל שבוע אני מתייצבת עטוית מסכה עם השלט "חייבים לדאוג לעתיד טוב יותר". מקפידה לשמור על ריחוק משאר המתייצבים לדגל. חווה התרגשות בִּרְאוֹתִי שעדיין יש אנשים שהדמוקרטיה חשובה להם, ורק שם גאה להניף את דגל ישראל. 

מקווה שאוכל לשוב לחלום, ולתכנן את המשך חיי.

בריאות לכולם,אריאלה