אני תוהה אם לעוד אנשים עם מאניה דפריסיה, השאלה הכי מפחידה בעולם היא, "אז מה אתה עושה בחיים?" . היא תמיד גורמת לי לפיק ברכיים, שאלה פשוטה ותמימה שמיד חושפת אותי. רוב האנשים עונים עליה בלי למצמץ, ואצלי אני ישר מרגיש שזה חושף את כל הטירוף. הרי במהלך המאניות שלי החלפתי עשרות תחומי לימודים ועבודה. זיגזגתי בין חלומות וארצות, אז איך אני בכלל מתחיל להסביר את כל זה ואולי אני בכלל אמור לדבר על כל מליוני התוכניות  שיש לי לעתיד?  אני מרגיש שלא משנה איך אני אענה לזה, זה ישמע לאיש מולי כמו, "אני כישלונר אבוד ומשוגע", בתקופות הדיכאון, השאלה הזו בכלל גדולה עליי, הדבר היחיד שבא לי לענות עליה זה "אני מתחבא מתחת לשמיכה ומתפלל שאמות בשנתי" וסביר להניח שגם זו תשובה שלא תעבור חלק אצל האדם ממול.

לרוב בסוף אני תמיד בוחר לשקר, לקחת איזו פיסה קטנה מקורות החיים שלי ולהפוך אותה לעיקר, לכותרת שלי רק כדי שהאדם מולי יכול להגיב לזה בצורה השבלונית שהוא מורגל והשיחה תמשיך להתנהל על מי מנוחת, אבל מאותו רגע אני כבר על תקן מתחזה, השיחה הזו כבר לא עושה לי כלום חוץ ממתח וסבל. 

מילדים לא מצפים לענות על השאלה הזו, לא מרגישים את הצורך להצמיד טייטל לשם שלהם. מבוגרים תמיד מגיעים עם טייטל  "רונית, בנקאית", "משה, רואה חשבון". אבל כשרונית ומשה  היו ילדים זה זה הספיק שהם היו משה ורונית, והיה ברור לכולם  שהם כל יום לומדים את העולם מחדש ומגלים עוד משהו שהם רוצים  לעשות. אלה שממש מתעקשים ולא מבינים הרבה במזה להיות ילד שאלו, "מה אתם רוצים לעשות כשתהיו גדולים?" אבל זו כבר לא שאלה מאיימת באמת, מותר לענות בכל יום משהו אחר לפי מצב הרוח שלך.

אצלי זה לא השתנה כשהתבגרתי, אני עדיין מתעורר כל בוקר ומגלה עוד משהו נפלא בעולם ואני רק רוצה להיסחף אחריו ולחיות אותו עד הסוף לתקופה, אבל אנשים סביבי כן מתבגרים ומאבדים את היצר זה או לומדים להתעלם ממנו, והתכונה הזו שלי נראית להם פחות חיננית מיום ליום. (בכלליות מאניה דפריסיה היא מחלה שהופכת לפחות ופחות "מגניבה" ככל שמתבגרים)

אפילו בעולם האומנות זה לא ממש התקבל להפתעתי, גם שם מצפים ממך לטייטל. אתה משורר או מוזיקאי או אנימטור? זה לא משנה שלי, אני מכור לניצוץ שבבריאה ולא אכפת לי באיזו דרך אני יוצר אותו. אבל לאנשים קשה מאוד עם המחשבה שאתה לא מחוייב למשהו אחד לרוב חייך והבעיה העיקרת שכנראה שגם לי זה מפריע באיזשהו מקום, אולי בגלל זה אני כל כך אוהב להיות במאניה, בשיא שלה, יש רגע אחד קצר ומרגש שבו אני מצליח להאמין לעצמי לחלוטין שאני יודע בדיוק מה היעד שלי בעולם הזה. ברגע הזה אני יכול לענות לשאלה "מה אתה עושה בחיים?" בגאווה גדולה, מלא באנרגיה לדבר ולהסביר ולפתוח את העולם שלי לאדם שמולי במקום רק לנסות להדוף אותו.

היכולת לראות את הדפוס הזה אצלי, את הצורך הזה כל תקופה לשנות את הזהות שלי מאפס, להמציא את עצמי מחדש, היתה אחד הגורמים העיקריים שעזרו לי להבין שעומדת מאחורי זה בעיה הרבה יותר עמוקה, אני קורא לדפוס הזה "תסמונת הסוכן הסמוי" (ואל תבלבלו את זה עם תסמונת המתחזה, הם לגמרי שונים במהותם) 

הבנתי שאני חיי ממש כמו סוכן סמוי, במנוסה תמידית מהדיכאון מאז שאני ילד, בכל פעם כדי שהוא לא ימצא אותי אני צריך להמציא סיפור כיסוי חדש ולהאמין בו במאה אחוז, לשנות את החיים שלי והסביבה שלי לפיו. שנה אחת אני סופר, שנה אחרי אני מוזיקאי, פתאום אני סטודנט לפסיכולוגיה ואז אני בכלל יזם.כשאני רק מתחיל לחיות את סיפור הכיסוי החדש זה תמיד מרגש ונעים וזה גורם לי לזרוח ולבלוט בו, אבל אז משהו מתחיל להשתבש, החרדה וחוסר הביטחון מתחילים לחלחל, הפחד שאני בולט מדי ויתחילו לחשוד שאני רק סוכן סמוי, התחושה  שאני עושה הכל לגמרי לא נכון ואני עוד רגע יתפס,  ובעיקר הידע שהדיכאון יודע להריח אותי כשאני מאושר שזה עוזר לו למצוא אותי מהר יותר ואז אני מתחיל להרגיש איך הוא סוגר עליי, נושף לי בעורף, ואני מבין שאני חייב לנוס על נפשי שוב, לפני שהפעם הוא יתפוס אותי סופית ויוצא אותי להורג . אני חייב להשמיד את כל הראיות למחוק לחלוטין את סיפור הכיסוי הנוכחי, ולהתחיל בזהות חדשה. ובוקר אחד אני כבר  מעצב תעשייתי וזה כל מה שאני רוצה לעשות  ולדבר עליו, עד שהדיכאון יגלה אותי שוב 

כמובן שהיו פעמים שהדיכאון הצליח לתפוס אותי ולקחת אותי לחדרי העינויים שלו לתקופות ארוכות, אבל הצלחתי בסוף להימלט בקושי. 

אבל זהו, לא בא לי לחיות במנוסה יותר. אדון דיכאון, אתה מוזמן לבוא, אין לי יותר מה להסתיר או במה להתבייש ואני לא מתכוון לתת לך למשוך אותי אליך בקלות הפעם.