חגים זאת תקופה לא קלה.

הבריאות הנפשית לא בשיא ואנשים סביבינו אומרים לנו להתעודד ולא לבאס אותם עם הדיכאון שלנו. אני כבר עכשיו אומרת, מאנשים כאלה צריך להתרחק, לא משנה אם זה אחים הורים סבים או חברים. גם ככה קשה לתפקד אז לא צריך מישהו שידפוק לנו עוד מסמר בקבר.

הבדידות זה דבר מגעיל אבל את הזמן הזה צריך לנצל בישביל עצמינו, לשים דגש על מה שקורה לנו בפנים.

ב3 שנים האחרונות למדתי לתואר. מה שאומר שפחות הייתי יכולה לשים דגש על לחגוג חגים ובמיוחד לבוא לחגוג את השנה החדשה עם ההורים.

תזכורת: יש לי הורה נרקיסיסט

בכל פעם אמא שלי התקשרה ושאלה אם אני אגיע ובאותה תקופה נאלצתי לסרב בגלל הלימודים והפרוייקטים שהייתי צריכה להגיש, והרגשתי רע עם עצמי כל שנה (מתוך הרגל של שנים)

כל פעם שאמא שלי ביקשה ממני משהו או אמרה לי לעשות, לא יכולתי להגיד לה לא כי היא תתקוף אותי (עם אשמה, כפיות טובה וכו)

השנה עקב הסגר אני פיתאום קולטת שזה הכל היה לטובתי האישית שלא הייתי יכולה לבוא.

לחגוג משהו חיובי עם אדם נרקיסיסט זה פשוט לא עובד, כי אני יושבת שם מרגישה אשמה משום סיבה וחרדה. אין אפשרות לעשות שיחה כנה, אי אפשר לדבר על מה שבאמת חשוב. אני יושבת שם בשקט, אוכלת, ומחמיאה על כל האוכל והעבודה הקשה שאמא שלי עשתה. בנוסף לזה אחרי כמה כוסיות מצד הנרקיסיסת יכולה להתפתח שיחה אפוקליפטית....

"נכון שאני אמא טובה"

"את אוהבת אותי נכון"

"אני עובדת כל כך קשה ומה אני מקבלת בחזרה"

פיתאום כעס פיתאום דמעות...

אז השנה אני ארים כוסית לעצמי ולדרך הקשה שעברתי ושרדתי, להודות ליקום שטרף את הקלפים לטובתי.

לפעמים צריך להפוך את הפרספקטיבה, אולי בהתחלה זה נירא שאני לא הרווחתי כלום אבל אחרי זמן מה אני קולטת שזה כן היה לטובתי שלא הייתי שם, וסוף סוף אמרתי לה לא.

נרקיסיסטים לא מבינים גבולות,  אם מישהו מסרב להם זה מאוד מכעיס אותם.

אני לוקחת צעד אחד ביום, לא תמיד יש לי ימים קלים. יש לי ימים בהם אני פשוט מתפרקת על הריצפה ובוכה אבל זה משהו שצריך לצאת...אין בושה בזה, ומי שלא מבין שלום ולהתראות.

לחיים!