יום חופש הגיע. כדי שאחוש אותו ביתר-שאת השארתי את שעוני בבית.

משוחררת ומלאת שמחה נסענו בעלי ואני ליום כיף בצפון.

התחלנו את יומנו בכפר בלום בשייט קייקים במסלול רגוע. החוויה נעימה ליום לוהט שכזה. משכנו ככל שיכולנו את משך שהותנו בנחל. עצרנו בצדי הדרך כדי לנוח, לנשום לתוכנו את השקט, את השלווה ואת שמחת האנשים השטים מסביבנו. הכול בתחושה של אווירת חג!

מכפר בלום שמנו פעמינו אל חוף חוקוק בכנרת. מראה מושלם. מי הכנרת מגיעים עד הגדה. שנים רבות היו שחונות ומי הכנרת נסוגו, לכן שמחנו ונהננו מהמראה השופע. התמקמנו תחת צלו של עץ גדול, והתכוננו לטבילה במי האגם.

לפתע, הבליחה הודעת ווטסאפ מבננו, רוני, החי בארה"ב: "אני צריך לשוחח עם שניכם." בהדגשה לשנינו. ומיד הודיע שצץ לו משהו ושהשיחה תתעכב.

הביקור האחרון של רוני בארץ היה ממש לפני התפרצות הקורונה, ומאז נאלצנו להיפגש איתו רק ב"זום" (שמחה שהוא קיים). בתקופה האחרונה ספרנו את הימים עד בואו לארץ. הכנו את חדרו ותכננו תוכניות. בעוד שבוע היה אמור להגיע.

בינתיים השתכשכנו במים והעסקנו עצמנו בניחושים לרוב.

חלפה לפחות שעה. אנו יושבים מול הנוף הנפלא! שיחת וידאו בה אי-אפשר להסתתר: רוני עוטה מסכה ולגופו פיג'מה. הוא מספר שהוא מאושפז היכן שהיה מאושפז כשחלה בקורונה. עדיין חשבנו שהקורונה הרימה ראש. מהר מאוד התברר שגילו גידול במוחו וחייבים להסירו בדחיפות, למחרת היום.

השמים נפלו.

תחושות של פחד, רעד, עצבות, דאגה ובכי. המרחק הבלתי נסבל שיש ביננו. ברגע אחד כל חווית היום המיוחד הזה הפכה למתח המקשה על הנשימה.

אחרית דבר: רוני עבר את הניתוח. הוא מתאושש בביתו, ונכונו לו עוד ימים של טיפולים.

אנחנו דואגים ממרחקים, מתעתדים לטוס אליו, למרות החשש מהקורונה.