כאשר חייל נמצא בשדה קרב - או חולה בטיפול נמרץ גוסס,

זה לא הזמן לתת לו ביקורת 'קונסטרוקטיבית' - על קריירה, משפחה ועל כמה שהוא צריך להתבסס.

בשדה הקרב זה לא הזמן הנכון לחשוב על אסטרטגיית ארוכת טווח - זה הזמן לרסס,

אילו חייל היה עושה זאת - מפקדו היה צועק, "זה הזמן לירות - לא להסס!"

אילו רופא היה נותן ביקורת - במקום לחבוש פצוע קשה שלידו גוסס,

 היו צועקים לו, "משוגע, תגיש לו עזרה ראשונה - אתה לא רואה שהוא בדמו מתבוסס?"

.

כאשר אדם נמצא במלחמה בין חיים למוות - זה לא הזמן לתת לו ביקורת,

זוהי תובנה פשוטה שעבורה לא צריך דוקטורט בפסיכולוגיה - ואפילו לא תוכנית לימודים מקוצרת.

לגוסס בשדה הקרב - לא מתחילים להרצות עד כמה חשיבה חיובית עוזרת,

גם אם זה נכון - את הדימום הקשה שלו היא לא עוצרת.

הוא זקוק לניתוח שדה - הנשמה, חוסם עורקים ומחט אינפוזיה שלזרועו מוחדרת.

.

הדיכאוני פעמים רבות נמצא בין חיים למוות - בדיוק כמו החייל, גם הוא במלחמה.

מחשבות אובדניות, חרדה - קשיי הירדמות,סיוטים והמאבק להתעורר לקול צילצול השכמה.

כאשר רואים פציעה פיזית קשה - גם נורמטיבים מבינים שזה כואב בעוצמה,

אך עוצמת תהומות הכאב הנפשי שטמונה בדיכאון - בעיני רוב האנשים תעלומה.

כאבו של הדיכאוני שקוף - הוא אינו נחשף במצלמה,

אולי זו הסיבה שסביבתו מלאת ביקורת - במקום לנקוט בצעדים מעודדי החלמה?

.

במסע נפש קוגניטיבי - תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,

מבין שלל מחשבותיו - מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?

.

האם הזלזול בתחלואי נפש - נובע מחוסר הבנה של עוצמתן?

האם אדם יכול להבין את עוצמת דיכאון ארוך שנים - כאשר הוא חווה רק עצב קטנטן?

האם זו הסיבה שפעמים רבות מתייחסים אל פצוע נפש - כמו לשרלטן?