דיכאון - הוא תוצאה של זעם,
זה אולי מוזר לאנשים שמכירים - דיכאוניים שמתנהגים בנועם.
זה בגלל התפיסה של אדם שזועם - שצועק בקול הגבוה מעוצמתו של רעם,
אך חלקם פשוט חשים - שזה חסר טעם,
וחלקם זועקים חרש בעוצמה מחרישה - אך הנורמטיבי גם כששומע, זה רק באופן מעומעם.
.
ישנו פער גדול אם הזעם מופנה למקור פנימי - או למקור חיצוני,
בעוד שמקור חיצוני - הכוונה לכך שאחרים אשמים בכישלוני,
בין אם זו המשפחה, המדינה, החברה או גורם  שלטוני.
כאשר הזעם מופנה למקור פנימי - האשם הוא אני.
בדרך כלל הזעם משולב - אך לא שוויוני,
מרבית הזעם מופנה כלפי צד אחד - אך הכמויות שונות אצל כל דיכאוני.
.
אך מה קורה כאשר לזעם - נוספת הנטיה לאלימות?
קודם כל - זה כמובן תלוי בכמות.
כאשר הזעם מופנה החוצה - כלפי קבוצה או דמות,
זה מתבטא בהעלבות, התעללות, מכות - ובמקרים קיצוניים, לגרום למישהו למות.
וכאשר הזעם מופנה פנימה - זה מתבטא בפגיעה עצמית שבה יש רמות.
הרעבה, חתכים, כוויות - ובמקרים קיצוניים, התאבדות.
 שזה בעצם לגרום לעצמך למות.
.
במסע נפש קוגניטיבי - תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,
מבין שלל מחשבותיו - מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?
.
האם דיכאון הוא תוצאה של זעם - בשילוב של חוסר אונים?
או שהוא נובע אצל כל אחד - ממניעים שונים?