לפני שבוע הרצאתי בכנס במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע על התמודדות רגשית עם מחלות קרוהן וקוליטיס כיבית. הגיע קהל רב ומגוון – חולים מבוגרים, בני ובנות זוג, הורים, ילדים ובני נוער. לאחר ההרצאה ניגשו אלי כמה צעירים בשנות ה- 20 ושיתפו בשאלות אישיות יותר. ליבי מייד נמס. מאז שהתחלתי לנהל קהילה זו בכמוני, אני משקיע מאמצים רבים להזמין חולים צעירים לדיאלוג ישיר. חולים מבוגרים והורים מרבים להתייעץ ולשתף. את הילדים ובני הנוער אני פוגש בקבוצות התמיכה. אני מתרשם שגלישה באתר בריאות אינו עונה על הצורך ההתפתחותי שלהם. נותרה הקבוצה השקטה, המבוגרים הצעירים. קולם וקולן פחות נשמע בקהילה זו. מדוע? בבלוג זה אני מנסה לברר שאלה זו וגם להציע כמה הצעות. מבחינה פסיכולוגית זהו שלב התפתחותי שבעיקרו סדרה של בחירות משמעותיות: פרידה מבית ההורים, בחירת מסלול לימודים, תחילת מקצוע, ניהול חיים עצמאיים, יצירת זוגיות משמעותית ואף הקמת משפחה גרעינית חדשה. בדומה לכל החיים התפתחות העצמי מתרחשת בהקשר של האחר, החברה, והסביבה באופן משמעותי יותר מבעבר. בתקופה זו, המכונה גם "הבגרות הצעירה" מתרחש שלב החלום, בו אנו חוזים כיצד יתגשמו השאיפות והמטרות שלנו, חזון אשר מגביר את רמות ההתלהבות ומוטיבציה לעתיד. זוהי התקופה הבריאה ביותר מבחינה גופנית והפורייה ביותר עבור גברים ונשים. אנו שואפים ליצירת קשרים משמעותיים ואינטימיות. בזוגיות אנו חווים עוצמות רגשיות של אמפתיה, חמלה, ויתור, סיפוק הדדי, חשיפה, אמון הדדי ומחויבות. מתרחש ויתור של העצמי למען האחר, חוסר היכולת להגשים משימה זו, מביאה לבדידות. פעמים רבות מבוגרים צעירים סובלים מחוסר כיוון, אובדן דרך, פנטזיות בלתי ניתנות למימוש, תלות בהוריהם, וקושי בקיום זוגיות. כשלים אלו עלולים להביא לחוסר תקווה, תקיעות, ייאוש ותופעות של דיכאון. במצב של מחלה פעילה מתערער הביטחון הבסיסי של האני השלם והבריא. ראשית נפגע שלמות הגוף ועמו הדימוי העצמי. נדרש עיסוק יתר סביב העצמי שאינו מאפשר כוחות פנויים לתפקוד, יצירה והתקדמות. לעיתים מתרחשת נסיגה התפתחותית המביאה לתלות רגשית וכלכלית בהורים, היעזרות באחרים כמטפלים, פגיעה בעצמאות והימנעות מקשרים חברתיים. החולה בולט בחולשתו, לעיתים מתבייש ממצבו, אינו רוצה להוות נטל על האחר וחרד לעורר דחייה או רחמים. קיים חשש שהאני יאמץ תפקיד  של מטופל. בשל חרדות אלו קיים חשש מכניסה לזוגיות ולאינטימיות המחייבות אמון, חשיפה, ושיתוף. מחלה פעילה מביאה משבר הבוחן את כוחות ההתמודדות  של הפרט והזוג. לעיתים אנו עסוקים בנושאים בלתי פתורים של הילד או המתבגר שגדל עם המחלה. כדי לבסס קשר אנו חולקים את סיפורי החיים שלנו עם בן ובת הזוג, האדם הקרוב לנו ביותר. קיימים נושאים שאנו צריכים לעבד לבד וישנה חשיבות בשיתוף בן או בת הזוג. אני מזמין את קהל הקוראים, אנשי המקצוע במרכזים הרפואיים ליזום הקמת קבוצת תמיכה לקהל ייחודי של צעירים הנמצאים בשיא החיים אך מתמודדים עם גורמים מעכבים משמעותיים. כמובן שניתן לפתוח קבוצה סגורה כאן בקהילה כדי לשמור על פרטיות. אשמח להנחות קבוצה זו בהתאם להיענות שלכם. כמובן שכצעד של העצמה אישית הקבוצה מוזמנת לפעול באופן עצמאי.  "נשים רוקדות" - יורם טהרלב