אלה,
שאלתך לא ברורה לי... את שואלת מה הם הדברים החיוביים שיש בהפרעת האכילה?
או מה הפרעה משרתת אצלי?
מניסיוני בדרך כלל הפרעת האכילה יכולה להוות מעיין מנגנון הגנה, אמצעי ביטוי לרגשות  או אמצעי למאבק שהנערה לא מסוגלת לעשות אבל רוצה וצריכה, לפעמים מאבק פרידה מההורים למשל- אבל כך או אחרת אין זה מנגנון חיובי ובונה כי אם בדרך כלל הרסני ומכאיב... את יכולה לקרוא בעצמך את הבלוגים של הבנות או אפילו נושא אחד לפניך בפורום, ואי אפשר שלא להבין מיד כמה כאב יש בהפרעה הזאת, לא משנה מה היא משרתת....

מיכל.
תארי, משהי שאלה אותי את השאלה הזאת ורציתי לראות מה בנות במצבי חושבות כמו למשל יש כאלה שיגידו שזה סוג של שליטה או סוג של תשומת לב. אצלי זה סוג של בריחה ושאיפה להעלם. ברור לי שזה מאוד הרסני ומאוד כואב אני גם מודה שאצלי זה לא משרת שליטה כי איבדתי אותה, נפלתי לתהום התחלתי להיות אובססיבית לספורט, עולה כל הזדמנות על המשקל לא יכולה יותר לשמוע את האנשים שהכי אהבתי לשמוע.
ואף אחד לא מבין איך הכל התהפך.
אם לא הייתי נמשכת כמו מגנט להרס ולכאב שהפרעת האכילה משאירה בי לא הייתי נמצאת בעולם שסובב סביב ההפרעה הזאת.
אני כל כך שונאת את החיים האלה שום דבר טוב אין בהם.

להרגשתי גם שליטה או תשומת לב שמקבלים מההפרעה הזאת הם לא באמת חיוביים.

ההפרעה לא באמת נותנת שליטה, רק שליטה לכאורה. כי אמנם בחורה לא אוכלת או שולטת במה שיוצא ונכנס - אבל בכל תחומי החיים האחרים היא חווה כל כך מעט שליטה, שהפחד הזה, בדיוק זה, הוא שמזין את הפרעת האכילה.
גם התשומת לב הזאת לא עוזרת באמת, כי היא כמו התמכרות לסמים. את חייבת להזיק לעצמך כדי לזכות בהנאה. ובתוך תוכך נשארת האמונה כי רק בזכות ההפרעה את מקבלת את התשומת לב. אז בתוכך את עדיין לא מרגישה שווה או ראויה.

פעם מישהו זרק לי:"אם היא הייתה כל כך נוראית והיה נמאס לך ממנה...לא היית נשארת איתה כל כך הרבה שנים והורגת את עצמך".
זה כזה אבסורד, אבל כנראה יש בזה מן האמת.
:/

אצלי ,אם להיות כנה,יש פחד מלהבריא.אין תחושת שליטה כבר ממזמן,אבל איפשהו בדרך שאת שוכחת למה התחלת או מפני מה אני בורחת,את רק יודעת שזה הפך לעוד משהו בחייך שאת צריכה לעשות.
המטפלת שלי מגדירה את מצבי כ"משאלת מוות",אני לא חושבת שאני רוצה למות(מאמינה שמי שרוצה למות מוצא דרך מהירה יותר, פחות סדיסטית וכואבת)אבל גם שכחתי איך לחיות.איך חיים מבלי שזה יכאב מידי.כל הקיום הזה,הרוע שעוטף אותנו מכל עבר,אנשים אינטרסנטיים שכבר שכחו את המהות שלהם(וזאת ממש לא הכללה,כי יש אנשים מופלאים באמת!) ,היכן אני בכל זה??לא מצליחה להשתלב או גם לא רוצה.מצד שני,לא מצליחה לחיות בתור מי שאני.
אני הייתי מגדירה זאת כמשאלה להיעלם.כחוסר יכולת לבטא כעס וכאב פנימיים,אותי אישית זה מיד זורק לתבנית המוכרת כ"כ של הרס עצמי.לא יודעת להוציא החוצה,מפנה את הכעס כלפיי עצמי.מתייסרת כל הזמן.

אני לא ממש מסכימה עם המשפט ששיליב ציטטה. אנשים סובלים מדיכאון קשה, מהתקפי חרדה נוראיים, מהתמכרות לסמים/אלכוהול - אלה הן כולן הפרעות נוראיות שגורמיות למצוקה נוראית, ובכל זאת לצאת מהן קשה ביותר.

אני מרגישה שמה שכתבה מישהי יותר מתאר את החוויה שאני מרגישה מול הפרעות אכילה.

גורמים רבים תורמים להתפתחות הפרעת האכילה. התפתחות ההפרעה שונה בין אחד לשני וחקירה בנושא בדרך כלל חושפת יחס מאוד מסובך בין כמה אלמנטים שיחד גורמים לאנורקסיה נרבוזה ולבולמיה.

אנורקסיה ובולימיה נתפסות כתופעות פסיכוסומאטיות, כאשר הגורמים מתחת לפני השטח הם חברתיים, נפשיים ורגשיים. כמובן שמקרי התעללויות וטראומות מוקדמות שכילות ביותר כחלק מהגורמים להפרעות.

www.camoni.co.il/index.php

היי שיליב, גם לי נמאס מהרבה מאוד דפוסים שלי שאני לא מצליחה לשנות ואפילו לא מבינה איך עושים את זה, מאיפה להתחיל, כי השינוי עצמו מעורר כזאת חרדה עצומה ובלתי נתפסת שהוא נראה לא נגיש.. כאילו שאת כבר לא תכירי את עצמך אם הוא יקרה וזאת תחושה מאוד מוזרה ומאיימת לא להכיר את עצמך, לעשות מעשים שהם לא "את"... יש משהו בדפוסים מושרשים שהופכים לתחושה של מי שאנחנו ולכן קשה להפטר מהם. צריכים להיות ממש מוכנים לברוא את עצמנו מחדש- לבנות זהות חלופית חדשה  בהדרגה ואלה דברים שממש מסובך לעשות.....

לכן לא משנה כמה נמאס זה לא הופך את השינוי לפשוט. אבל בהחלט תחושת המיאוס הכרחית כדי להזיז משהו בכיוון של שינוי.....

ואצלי זה דווקא לא הפרעת אכילה אלא דפוס המנעותי מושרש ברמת התפקוד שלי בתחומים קריטיים.

תם כינוי ה:"שיליב", מעתה פשוט שי - נשמע הרבה יותר טוב.
ובקשר לתגובתך:
אני מאוד מזדהה איתך בהקשר לדפוסים, גם אני עצמי מרגישה כי הם זרים לי. כשדיאטנית אומרת לי:"נסי לאכול יותר", "הימנעי לחלוטין מהקאות" -  אני במחשבה תחילה מסכימה ומבינה ומרגישה כי אצליח בכך, אבל בפועל זה לא מתיישם וזה הורס אותי. אני יותר שנים בחולי מאשר בבריאות, והשנים הללו הולידו אישיות חדשה, אחרת, הרסנית, משועבדת כולה להפרעת אכילה ולסגידה לרזון, הכי רזון וכמה שיותר רזון. (לא שאני מצליחה להשיגו כי תמיד מפריעים לי, אבל זה הכי מתסכל, הרזון שלי זה לא הרזון "שלהם"...)
אני כעת במצב בו אני רוצה לברוא את עצמי מחדש אך לא מוכנה (כנראה) לוותר על הדפוסים, אני די פרדוקסלית במחשבה שלי, שכן אני רוצה בריאות אבל מעורבת בשידפון, במראה החולה, רק כך אני "מתחזקת".
זה אבסורדי, זה כואב ועצוב והכי מכל - זה כלל לא פשוט. אבל יש שלב בו מגיע הרגע שחייבים לזנוח את הדפוסים הללו, וכל דקה שמשתהים - רק מרחיקה את הסיכוי להצליח ומקרבת את ההפרעה למימד הכרוני שבה.
לגבי הדפוס ההמנעותי המושרש ברמת התפקוד בתחומים קריטיים - לא הבנתי לאן חתרת(?)  ברור כי הפרעת האכילה הורסת כל חלקה טובה ובוודאי לא ניתן לחיות ולהתנהל בחיים תקינים כל עוד היא מקננת, אבל להכליל זאת על כלל התחומים - זה קצת מופרך לטעמי, יותר נכון מפחיד ומלחיץ אותי לחשוב על זה במונחים האלה, אני מאמינה (יותר נכון רוצה להאמין) שיש עוד תחומים ששרדו את התופת של ההפרעה שלי.
למרות הכל...

היי שי (תתחדשי על כינוי החדש) 

נראה לי שנלחצת לחינם מהערה שלי. פשוט תארתי את מוקד הקושי האישי שלי, שהוא לווא דווקא ה"א (שהיא שולית יחסית) אלא דפוס חרדתי המנעותי בתחומי תפקוד מסויימים.  זה ממש לא מחייב שכך זה יהיה אצל אחרים. מוקד הבעייתיות אצל כל אחד זה משהו מאוד אינדיווידואלי בסה"כ.

תודה לכולכן על התגובות.
לפי הבנתי מהדברים הפרעת האכילה לא משרתת שום דבר חיובי וזאת גם דעתי ובכל זאת אנחנו נשאבות להרס העצמי ולשינאה העצמית.
הרצון העז לרזון, ההתמכרות כמו שמיכל אומרת כמו התמכרות לסמים ( סוג של נרקומנים לרזון ) זה משהו שלא נוכל להשתחרר מימנו.
אני מרגישה כלואה בתוך ההפרעת האכילה וככל שהזמן עובר היא רק נעשת קשה יותר.
חייה חיים מלאי ריקנות ולא שלמה עם הקיום שלי.
אם יכולתי רק יכולתי להעלם, לעצמום את העיניים ולא להתעורר לא היתה מאושרת יותר מימני.

מאחלת הצלחה לכולכן
אלה.