היי רמי מה שמדאיג אותי בסיוטים הם דווקא אלה שאני לא זוכר ולא יודע על קיומם. במהלך האישפוז ישנתי כמו תינוק כנראה הרבה בזכות המורפיום. אחיות במחלקה ראו שאני מזיע בצורה קיצונית רטוב עד כדי כך שזה נראה למרחק. בבוקר כבר קיבלתי הפניה לפסיכיאטר מומחה טראומה. לקח לי זמן להבין שהמוח מאבד את מה שעברתי ולפעמים לא טורח לשתף אותי. באותם החלומות / סיוטים שהייתי שותף כלומר זה היה ברובד של חלום נהגתי התסריטאי שמנווט בעלילה משתנה. במצבים שעלולה התפתחה לכיוון לא רצוי מבחינתי הייתי אומר לעצמי זה חלום רע תתעורר ותראה איפה אתה נמצא. ותחזור לישון. כאמור הייתה לי יכולת להשפיע בחלומות שהייתי מודע אליהם. אין לי מושג איזה צלקות השאירו אלה שאני לא מודע אליהם. בריאות ואושר אבי

שלום דניאל, אינני בטוח מה הגדרה מקצועית לסיוטים. מבחינתי השלב הכי טראומטי כנראה היה בשלב האישפוז. אני לא זוכר כלום מאותם החלומות או עיבוד המוח את מה שחוויתי. הגוף הגיב בצורה קיצונית. בהמשך בתקופה ראשונה ארוע חבלני שעבר במוחי 24/7 כמו מצגת פריים אחרי פריים. תחילתה האירוע עצמו ובהמשך יותר בסגנון חקירת ארוע. מה היה, איך היה, מה יכולתי לעשות אחרת וכ"ו. בשנים מאוחרות יותר החלומות לאוו דווקא בארוע שחוויתי אלא גם אני במצבי חרום אחרים בהתאם לאקטואליה הקשה שב ארצנו. אינני יודע להגיד אם יש מצבים שבהם יש חלומות שאינני זוכר שבהם אני מעבד בצורה חריפה את החוויות העבר כפי שהיה בתקופה הראשונה. בריאות ואושר אבי

שלום אבי . קראתי את "דפוס" הסיוטים שלך 
גם אצלי זה מאד דומה, מעניינת האבולוציה. 

בסמוך לאירוע : אצלי זה היה 3 שנים לאחר האירוע החלומות היו מעין סרט אחד לאחד של חווית האמת

עם הזמן חווית האמת מתחילה להיות משובצת בפרשנות שנותן המוח. 

עובר עוד זמן והחלומות מתחילים להיות משובצים בהתכתבות עם המציאות השוטפת. 

ת'כלס בשורה התחתונה , לפחות אצלי זה ככה, 95% מהחלומות שלי מתרחשים על רקע האירועים שעברתי בלבנון. 

שניכם מתארים דפוס שמתרחשים בו שינויים, שיש בו התפתחות, ולדעתי זה מעיד על תהליך מבריא, איטי ככל שיהיה. אני מתכוון ל-"מצגת פריים אחרי פריים", - כמו הקלטה של האירוע שמשודרת שוב ושוב - שעם הזמן מתחילה לשנות את מה שיש בה: הסצנות כבר אינן העתק מדויק, אתרי ההתרחשות משתנים, הדמויות מתעדכנות.

הסוג הראשון (ההקלטה המדויקת) היא הקלקול, בעוד הסוג השני (השינויים) הם הדרך האופיינית ("הנורמלית") בה הנפש מעכלת דברים, בונה סיפור מתוך חוויות היומיום ומשלבת לתוכו את העבר הריגשי והנפשי. ההבדל הוא שבדרך השניה יש כבר תהליך של יצירה אישית, משהו בחיים הסובייקטיביים מתחיל לחזור וחלקים הולכים וגדלים של האדם באים בו לידי ביטוי, זאת בניגוד למצב הססטי הקודם בו הטראומה היתה פחות או יותר האדם כולו ושלטה לחלוטין בחיי הנפש שלו.

דניאל , ברשותך שאלה... אולי יש לך הסבר מדעי על האופן שבו עברתי את הארוע וזה מאוד מסקרן אותי מה , איך קרה ? המקרה שלי שהותקפתי על ידי פלסטיני בדקירות סכין מאחור. כל הארוע ערך כדקה או שתיים שבו אני מבין מה קורה מתגונן , בולם אותו ומנתק מגע כשמתאפשר וסוגר את עצמי במקום מוגן עד שבורחים מהמקום המחבל ופלסטינים נוספים שהיו איתו ומפנה את עצמי לעזרא ראשונה. כל התאור הזה שערך דקות ספורות עברו מול עיני בהילוך איטי מאוד כאשר בכל חלקיק שניה אני חושב מה אני עושה. בכל הזמן הזה אני לא שומע קולות למרות שרואה את המחבל מדבר עם אחרים. לא רואה סכין למרות שנדקרתי 4 פעמים. לא רואה דם למרות שהם פצוע. וה תאור של פריים אחר פריים קורא במציאות וכאילו מאפשר לי לחשב צעדי בין השיקופיות. שאלתי מה קרה פה? האם יש לזה הסבר מדעי? פיזיולוגי? רמי המקרה שלך בלבנון ראשונה או שניה? מצב שאני מתאר מוכר לך?

אבי שלום, קודם כל - קרא את המאמר הזה: http://www.natal.org.il/?CategoryID=236. הוא מתאר מה שקורה לגוף בשעת מצב חירום כמו שעברת אתה. מתוך העוצמה של ההתרחשות וגודש הגירויים החיצוניים והפנימיים הגוף והנפש עושים התאמות כלשהן שעשויות להתבטא גם באבדן תחושה וחישה (כמו למשל, שינויים בשמיעה, בראיה, בתחושת המגע).

מאוד מעניין. קראתי ודבר ראשון חשבתי שמזל שאין נמרים בארץ. דבר שני איזה מכונה מופלאה גוף האדם!! ! המנגנונים האלה שאנחנו בכלל לא מודעים אליהם מצילים חיים. מה שלא הצלחתי להבין האם מצב פוסט טראומטי קורה כשיש ליקוי תורשתי בויסות בהפרשת ההורמונים המוזכרים?

אכן, אלו מנגנונים חשובים. לשאלתך, איני יודע לתת לך תשובה מדויקת, זאת משום שאין הסכמה בין העוסקים בתחום לגבי מה בדיוק מבדיל בין מי שנכנס למצב פוסט-טראומטי ממושך לבין מי שלא. בכל מקרה, יש כאן המון גורמים כך שקשה לקבוע נחרצות. למשל, בוודאי יש קשר לעוצמת האירוע, למשך האירוע, למצב הגופני של הנפגע בעת קרות האירוע (עד כמה האדם היה עיף או רעב או צמא), איזו היסטוריה של אירועים טראומטיים יש לו, מהו מצבו המשפחתי/חברתי (כמה מקורות תמיכה יש לו ומהי איכותם).

בוודאי יש עוד גורמים. ומניתי רק את אלה הפסיכולוגיים. יתכן ויש עניינים תורשתיים המחלישים או מחזקים את האדם. בכל מקרה, הפרשת אותם הורמונים הוא עניין מאד מורכב שתלוי, כאמור, לא רק במצב התורשתי (שיתכן ותורם לעניין) אלא במצב הפסיכולוגי הוחברתי של האדם בעת קרות האירוע.

ערב טוב אבי. מקובל לחשוב שאלו הם החלקים הלא מעובדים מהחוויה, המבקשים להביע את עצמם ודורשים בתוקף להכיר בהם. ביום אדם יכול לתפקד מצויין ולא להרגיש בטראומה בכלל. אך בלילה, כשאדם נמצא לבדו מול עצמו, החלקים הללו דורשים את שלהם ולא נותנים מנוח. בטיפול חותרים למפגש בדיוק עם החלקים הללו, עד כמה שזה אפשרי טכנית (להיזכר) וריגשית (עד לפני ההצפה). נסיון לאחות את הקרעים של חלקי הזכרונות, בנסיון לשקם את הרצף, לחבר אותם בחזרה לתודעה. ערב נעים.

עוד לגבי הנושא של סיוטי לילה, עוררות יתר וה״אני בתוך עצמי״ שלא נותן מנוח ודורש שיכירו בו ובלגיטימיות החוויות הקשות:

http://www.articles.co.il/article/162704

אבי וחברים, :)

בכתבה זו חלקתי אתכם את מה שהשגתי לאחר מאמצים רבים, ״דם ויזע״ כמו שאומרים.

ב״תמורה״ מצדכם אשמח לפידבק על הנאמר, גם אם זה פידבק שלילי. למשל ״אברהם, בלבלת לנו את המח״ - זה גם פידבק חיוני לי ללמוד ממנו.

ערב נעים,

אברהם

אברהם שלום בהחלט לא בלבלת את המוח במובן השלילי של בלבול מוח. אבל בכל זאת דבריך ושל חברים קודמים עושים לי קצת בלבול במוח. 

שמצדיק לבחון את הנושא לעומק

א - ב - י !!!

סטופ, בא נעצור כאן, בבקשה, בשבילך אל תכנס לזה כאן, במרחב האינטרנטי! 

וכן, מדובר בפוסט טראומה. עד כמה - יש דרך לאבחן, שאלון PDS, ׳ראיון אבחוני׳ ועוד.

אגב חברים, אתם מוזמנים בעוד שעתיים:

http://www.camoni.co.il/index.php?idr=19&v=665