בשנים האחרונות 
יום הזיכרון הפך אצלי למעורר זכרונות מלחמה אישיים 
נדמה לי שהתחלתי לפני כ-4 שנים
מאז כמסורת אני כותב / מפרסם זכרון/חוויה אישית מהמלחמה 

שנה שעברה פרסמתי את רשומון הטראומה שלי בפייסבוק, זה חולל סערה קטנה וזכה לתהודה 
הנה לינק >>>>on.fb.me/1lN7TUx
 

עד שתטופל בעיית הלינק, מעתיקה לכאן מה שכתכת שם, זה טקסט שחבל מאוד לפספס!

------------------------------------------

יום הזיכרון 2013. אני מקנא בכם/ן, לפחות בחלק מכם/ן. מקנא ביכולת לכבות ולהדליק את הזיכרון בהוראה מגבוה. מקנא ביכולת לדחוס את כל זיכרון המלחמות אל תוך יום אחד שבסופו מטחי זיקוקי דינור, הופעה בכיכר העיר ושיפודי פרגיות. 

הלוואי וגם אני הייתי יכול . אני לא יכול. אני נידונתי לשגרה של זיכרונות שתוקפים ובאים גם ללא הזמנה. זכרונות שכמה שלא תנסה להדחיקם הם שם מוודאים שלא תשכח . לא תשכח מה עשית , מה עשו לך. לא תשכח איך נהרגת ונשארת בחיים כדי לזכור את המוות שלך לנצח. לא תשכח את : ארז, ליאור, שמואל וההוא איך קוראים לו ? את אלו שמתו מהשכבה בבית הספר. את אלו שנהרגו מהצופים. את אלה שנהרגו מהמחזור, מהפלוגה, מהחטיבה. אל תשכח את אלה שנפצעו, את אלה שנשארו שלמים אבל ברחו אחר כך מהארץ ולא חזרו. 
זכרונות. 

שלושים שנה של פוסט טראומה – רשומון 

*אפריל 83 – עולים לקו מבצעית ראשונה בלבנון, בגזרה המזרחית, ג'בל ברוך. מוצב דשא. כל טוב יש פה בלבנון : מוקשים, מטעני צד, מרגל פלשתינאי במרפאה, חייל סורי עריק, טיול בשדה מוקשים, היתקלויות, ימי קרב, מארבים ועוד ועוד. 
יוני 83 לבנון , יומיים לפני יומולדת 20 – בין 6 ל 12 פצצות RPG מהרכס מי זוכר ? אחת מהן מסרקת אותי ברקה השמאלית. לא נפצע. 24 שעות אחרי – מתהפך עם נג"מש , אני נוהג. נשארים לשכב במארב חשוף כל הלילה. עוד 48 שעות לאחר מכן – סיור חפיפה עם מפקדי גדוד המילואים, מוצאים את עצמנו בשדה מוקשים (אל תשאלו איך) הרוגים, פצועים, איברים מרוסקים, חילוץ אורך כ 16 שעות. 

שנת 1985 משתחרר מצה"ל - כמעט מיד לאחר מכן מתחילים הסימנים (שהיו שם קודם) – סיוטי לילה, אין חלומות רק המראות שנצרבו בזיכרון, ניתוקים מהמציאות, פלאשבקים ועוד. 
שנת 1987 בורח לשנתיים לטיול גדול בחו"ל , גרמניה, הולנד, דנמרק, תיאלנד, נפאל, סינגפור, אוסטרליה . רשימה חלקית 
סוף 1988 חוזר הביתה . פה הבנתי שהתפיסה שליוותה אותי כשהשתחררתי "הכל בסדר יצאת מזה בחיים ללא פגיעה" לא נכונה. אפשר להוציא אותי מלבנון אך אי אפשר להוציא את לבנון ממני. חצי שנה לאחר מכן חוזר למילואים – אינתיפאדה, לבנון , עוד חברים נהרגים במילואים 
הסיוטים, פלאשבקים, נדודי השינה, התקפי החרדה חוזרים . הכחשה, הכחשה הכחשה. ממשיך לעשות מילואים עזה, לבנון, עזה, לבנון מתחיל ללמוד באוניברסיטה. 
מלחמת המפרץ 1991 – המסה חלקית
ינואר 92 – צו מילואים למבצעית בעזה מפרק את חומות ההכחשה, מגיע ליחידה לתגובות קרב , מאובחן כסובל מ PTSD . וועדה רפואית, עוד עיטור ממערכת הביטחון "נכה צה"ל" יש תעודה. 
אי שם באמצע 1992 – לראשונה שימוש בתרופות משנות תודעה . עזבו אתכם/ן מכיבוס מילים : תרופות פסיכאטריות . 
1995 מסיים תואר ראשון בהצטיינות, לא ברור מאיפה הכוח. מסיים את הטיפול . מתחיל לחיות. 
1996-1998 : קריירה , מוצא את התחום המקצועי שבו אני טוב. ממשיך לתואר שני, משתלב בהוראה באקדמיה. מכיר את האישה, מתחתן. עוזבים את תל אביב. 
נולד הבן הראשון. 
1999 שכן במדים עם רובה M-16 מתאבד בצרור ארוך מתחת למרפסת שלנו. מה שמצית תהליך מהיר של התמוטטות , ברקע אינתיפאדה שנייה, פיגועים גדולים, לינ'ץ ברמאללה. 
ההמסה הגדולה בחזרה לגיהנום תוך שבועות אני מתפרק כלכלית, נפשית, פיסית. 
כל הסיפטומים חוזרים חריפים יותר 
בין השנים 2000-2002 שנים קשות , קשות מאד 
ועדה רפואית , גיהנום . 
מקבל תרופה לא מתאימה עם טיפול לא מספיק טוב שזורקת אותי לסימטאות אפילות של הגיהנום (סרוקסט למקרה שאתם מתעניינים מבחינה פרמקולוגית). 
עוד וועדה רפואית, עוד גיהנום. 
מתנתק מהעולם, מסתגר, לא ישן בלילות. מוצא מרגוע בכביסה (כובס סדרתי) מפתח הרגלים בריאים של OCD. 
עוד וועדה רפואית, עוד גיהנום. 
2002 הראשון לעבור טיפול PE (חפשו בגוגל או באתר של רצים עם רמי) חוזר לחיים 
2002-2010 מתחיל תהליך שיקום בכל מישורי החיים. תקצר היריעה מלפרט. 
2010 מתחיל לרוץ 
2011 "רצים עם רמי" באה לאוויר העולם , ממשיך לרוץ ולרוץ ולרוץ. 
2012-2013 יש עוד והדברים הגדולים עוד לפנינו. 
 

רמי היקר ,

אנחנו קרובים בגיל . התאריכים שציינת מוכרים לי  גם ולא בהכרח לחיוב.

1992 שנה שבה אני נפצעתי, תחילת הגל הפיגועים שכונו בתקשורת "קורבנות השלום".

תודה שבחרת לשתף אותנו, ותודה שאתה מביא את הנושא נפגעי טראומה למודעות הציבור הרחב.

לזר קשה להבין איך אדם שחזר ללא פציעות פיסיות, המשיך בשרות מילואים, תלמיד מצטיין בעצם נפגע טראומה.

תודה וחג שמח

אבי88

רמי, תודה על השיתוף ועל הכנות המרשימה. הסיפור שלך מעורר השראה משום שמצאת את הדרך לא להישאר רק בה אלא למלא את חייך במשמעות ובתוכן ובתקווה לעתיד טוב יותר. ופרוייקט הריצה שלך מדגיש שלא רק אתה יוצא נשכר ממה שעבר עליך אלא גם אלה שעכשיו מצטרפים אליך. והנה משהו שבאופן טבעי עלה לי בראש כשקראתי את הדברים שלך: http://www.youtube.com/watch?v=cm7XzgZXRjg