אנונימית שלום,

ברוכה הבאה לקהילה. וכן - בוודאי שיש מקום לילדים של..

וכן, יש מידע על התמודדות של ילדים של נפגעים, אם כי הייתי רוצה יותר לדעת איך זה היתה והווה ההתמודדות שלך באופן אישי.

האם את יכולה לספר מעט על המקום של הטראומה של אבא בחיים שלך? 

העולם האקדמי החל לעקוב לפני כמה שנים אחר ההשפעות על משפחות הלומי קרב.
פרופסור זהבה סולומון, חוקרת טראומה ומרצה באוניברסיטת תל אביב, טוענת שהילדים מושפעים עמוקות מהתסמונת הפוסט-טראומאטית שמופיעה אצל הלוחמים בשנים שאחרי הקרב: "זה יכול להתבטא לדוגמה ברגישות לרעש, ולילדים קטנים מן הסתם יש נטייה להרעיש. התגובה יכולה להיות קשה ואב עלול לאבד עשתונות, לשבור צעצועים ולהתבטא באלימות מילולית או פיזית. זה יכול להפוך את החיים של הילדים לשדה קרב של ממש".

הנה כתבה שפורסמה ב YNET על הנושא 
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4425295,00.html

קצת קשה לי שלתף פה בפורום פתוח

בגדול, בתור ילדה אז תמיד הסיפור על הקרב, השיחזור היום יומי, החרדה, האשמה שכל הזמן נמצאת בבית בכל דבר הכי קטן, הפאסימיות, התקופה בשנה בה יש פתאום זעם וכעס מאוד גדול ועוד ועוד. אני אישית היום בטיפול ובכל פעם מבינה קצת יותר את כל ההזדהויות שלי עם אבא שלי.

הייתי שמחה לקהילה רק של בני משפחה...

תודה על הקישור לכתבה

אנונימית יקרה

רציתי להזכיר שאומנם הפורום פתוח לכלל אבל את אנונימית ככינוי שבחרת. כך שלמרות שתחשפי מטען אישי עדיין אף אחד לא יכול לשייך אותם אליך ואין סיבה שתחשפי פרטים מזהים.

למה כל הפתיח הזה? מפני שאולי יש הזדמנות נדירה שאותם נפגעי פוסט טראומה שקוראים כאן יכולים לשמוע כיצד מרגיש ילד של... ומנגד אולי את תוכלי ללמוד על תחושות של נפגעים בהקשר למערכת יחסים שלהם במשפחה .

ברור לי שלא כל מקרה דומה וישנם נפגעים בארועים שונים ובזמנים שונים. ואולי התסמינים של פוסט טראומה שונים מקצה לקצה. וגם אולי יחסם לבני המשפחה שונה. ויתכן ונמצא מחנים משתפים או נבין טוב יותר את השני והאני.

למשל אני הרגשת ממש יסורי מצפון שלא שיתפתי את הילדים והמשפחה בנוגע לתחושותי ואף סיפור המקרה לפרטיו.

וכאן אני שומע במרומז ממך שסיפור הקרב שחזר על עצמו לא התקבל בברכה. אגב אני הבנתי שאולי באמת טוב עשיתי שלא שיתפתי לאחר כ 20 שנה. כשחשבתי שאני כן צריך למרות שקשה לי. בחנתי את התגובות... וחשבתי אולי באמת טוב שלא פתחת עד עכשיו....

בכל אופן תודה שפנית

יש אפשרות לבנות קבוצה של רק בני משפחה, המערכת בכמוני מאפשרת את זה. אם את רוצה להשקיע בזה אנחנו איתך. נוכל לפרסם בכל מיני מקומות באינטרנט, בפורומים וקהילות, בדפי פייסבוק שנפתח לצורך העניין או בדפים קיימים.

מה את אומרת?

דניאל, אני מניחה שאם אפתח קבוצה אצטרך להזדהות בשמי ואת זה אני לא רוצה. אני באמת אשקול ברצינות את העניין. 

אבי88- אני חייבת לציין שסיפור הקרב חוזר על עצמו  ואומנם לפעמים קצת נמאס לי לשמוע אותו אבל  אני "שמחה" (לא מוצאת כרגע מילה טובה יותר לתיאור) שאני יודעת מה היה שם ומה גרם לאבא שלי להיות מה שהוא היום ולהתנהגויות שלו, זה עוזר לי הרבה יותר להבין אותו ואת הקושי הגדול בו הוא היה. יש בסיפור מעין נחמה. מה גם שתמיד מתגלים לי עוד ועוד פרטים על אותו לילה. אז לפעמים זה מעייף ומייגע ונמאס ולפעמים זה מעניין, מחדש, מסקרן  ועוזר לי להיות אמפטית יותר אליו.

אני לא חושבת שאצל אבא שלי הייתה חשיבה לפני האם לחשוף או לא לחשוף. אני גדלתי לתוך הסיפור הזה. בבית הקרב הזה מוזכר תמיד (לרוב לא רק כל הזיכרונות הטראומתיים אבל גם אליהם נחשפתי במהלך השנים). כשהתבגרתי הבנתי שיש משהו לא בסדר בזה שאבא שלי לא יכול להריח בשר, מרגיש אשם, מתקשה לישון בלילה וכו' והתחלתי להבין שזה קשור לקרב ולחוויות שלו מאותו הלילה. 

מרגיש לי שלמרות הכינוי אני  לא "מוגנת" כאן מספיק כדיי לחשוף. 

לגמרי מבין את תחושותיך, אני מניח שמסיבה זו אני "אבי88"  עם דמות מצויירת ולא מזדהה בשם מלא או תמונה.

זה מאפשר לי לספר, להשיב, לנהל דיאלוג בצורה יותר חופשית ובכל זאת אלי להזהר כי אני מספר  על עצמי אבל גם על הסובבים אותי ולא תמיד מרגיש נוח עם זה, ויש לי את הצורך לשמור גם על פרטיותם.

את לא חייבת להזדהות בשמך אם תחליטי לפתוח קבוצה, ובהחלט כינוי יכול להספיק.

אם תסיירי בכמוני תוכלי למצוא גם קבוצות סגורות שיש בהם צורך באישור ממנהל קבוצה כדי להצטרף. יש אופציה כזו גם בפייסבוק לקבוצה סגור "סודית". העניין הוא שיש צורך בחשיפה כדי לאכלס ב"דיירים" את הקבוצה. צריך לחשוב איך עושים זאת.

אני חושב שללמוד על הפוסט-טראומה, באמצעות המדריכים שיש אליהם קישורים כאן או במקומות אחרים יכול לעזור להבין את הנפגע ולתת כלים לחיים יחד. בציבור הרחב אין מספיק מודעות לזה אם כי בשנים אחרונות יותר יותר מדברים על זה.

סיפור הקרב שחוזר על עצמו מזכיר לי סיטואציה מוזרה שחוויתי. הייתי בבית חולים לצורך ביקור חולה. ואז אני שומע שמי שהוא קורא בשמי. ניגשתי אליו, אדם מבוגר מאושפז. מתברר שהוא קרא לבנו שנעלם עם המטפל הזר.

שאלתי אם זקוק לעזרא. ומיד התפתחה שיחה מאוד מענינת והוא התחיל לספר על עצמו במלחמת השחרור. באיזה שהוא שלב הגיע בנו. סיפרתי לו את אשר ארע ושמאוד נהנתי לשמוע את אביו וסיפור המלחמה. ואז הבן , במין זלזול כזה ותנועת יד מבטלת "אה כן יש לו הרבה סיפורים..." . הופעתי וגם הבנתי את המצב. מעניין כמה פעמים הבן שמע את הסיפור הזה..

הלקח שלי היה שאשתדל לא לספר יותר מידי פעמים את אותו סיפור לאותם האנשים. העניין הוא שסיפור המקרה זה סוג של ניקיון, ניקוז פצע מוגלתי. עוזר מאוד. מה שאני לא שיתפתי ואלי גם אביך לא, במה שהרגשתי תוך כדי הארוע, אחריו , וכך יום יום בשנים שחלפו עם ההתמודדות היום יומית.

לא יודע להגיד אם זה טוב או לא שלא סיפרתי למשפחה. 

אנונימית שלום,

את ממש לא חייבת להזדהות, גם אם תפתחי קבוצה חדשה לא תצטרכי להזדהות. אלו הם חלק מהכללים בקהילה אינטרנטית, שאדם יכול לבנות לעצמו כינוי שיהווה את הפרסונה שלו בקהילה. ואנחנו נגן בכל רגע על זכותך להישאר אנונימית. בכלל, לדעתי זהו תנאי הכרחי על מנת שהנפש תוכל להיפתח מתוך תחושה של אמון.

סיפרת שאת בטיפול ושאת מתמודדת עם הנושא שם, אבל בכל זאת מצאת בתוכך צורך כלשהו לשמוע אחרים במצבים דומים לשלך, או לגעת בנושא מכיוון אחר, קבוצתי. האם את יכולה לספר משהו על הצורך הזה?

לא כל אחד/ת יכול לחשוף את צלקותיו/פצעיו באופן גלוי וזה בסדר וזה מקובל. 
בפורום פה או בקבוצה עתידית אם תיפתח 
אין שום ציפייה או צורך ממך אנונימית להיחשף בזהותך. 
מן הסתם יש לך צורך לשתף אחרים , לשוחח, להקשיב אחרת לא היינו מנהלים רב שיח זה. 
אם תחילטי / תרצי שכן 
אני בטוח שאבי88 , דניאל ואני נעזור בניהול הקבוצה ונהיה שם להגן עלייך ועל זכותך לא להיחשף. 

רמי. 

כן אני בטיפול והעניין עם אבא שלי עולה כל הזמן כי זה מאוד משמעותי בחיים שלי. מרגישה שאני רוצה לשמוע עוד חוויות של אחרים כמוני, דרכי התמודדות, לראות האם ה"דפיקות" שלהם דומות לשלי ואת מידת ההשפעה שלהם מהפגיעה של ההורה שלהם. וגם רצון לא להרגיש עם זה לבד. עם האחים שלי אני מדברת יותר על ההתמודדות של אבא שלי ולא על ההתמודדות עם אבא שלי ומה הם לקחו איתם (אולי זה שיח שאני צריכה לפתח בינינו) ואני מרגישה קצת לבד עם זה, אין לי עוד חברים שההורים שלהם עברו משהו דומה. בעבר, כשפגשתי כאלו שכן, היה חיבור אחר, כאילו הם מבינים משהו שאחרים לא יכולים להבין עד הסוף...

זה נכון, כשאת פוגשת מישהו עם תחושות דומות ועם היסטוריה דומה אז יש תחושה שהוא מבין אותך, אולי גם בלי מילים, ואז תחושת האחרוּת פוחתת. אני מאד יכול להבין את ההרגשה של לא להיות לבד במקום הספציפי הזה, כאילו גם הפינה הזאת של הנפש מבקשת לה ידיד.