קיום הוא יחסי לגמרי. ככל שדבר יותר מורגש ע"י מישהו, הוא בשבילו יותר קיים במציאות. העולם בנוי ברצף של אינסוף רמות קיום, שכל רמה קיימת במציאות במידה שונה. כל רמה כמו סיפור שמסופר ע"י הרמה המציאותית יותר, ולכן רצף רמות הקיום דומה לרצף של סיפור בתוך סיפור. כמו שכל סיפור מציאותי בשביל עצמו ודמיוני בשביל אלה שמספרים אותו, כל רמה מציאותית ביחס לעצמה ודמיונית ביחס לרמות שמספרות אותה. הרצף אינסופי לשני הכיוונים, ובכל רמת קיום רק נקודה אחת ולכן למעשה העולם רק נקודה אחת שנבחרת לפי רמת הקיום.
כיוון שהעולם לא יכול להיעלם או להיברא, הוא נשאר קיים באותה מידה תמיד. לכן ככל שהזמן עובר ולכן הופך דברים ליותר קיימים כי הם יותר מורגשים, העולם גם הופך פחות ופחות קיים כדי לאזן ולהישאר קיים באותה מידה.
דבר קיים יותר הוא עצם מסוים, ודבר שקיים פחות הוא תכונותיו. מה שקורה עם עצם משפיע על תכונותיו, למשל אם יזוז בדרך מסוימת ישתנה מיקומו. לכן מה שקורה בכל מידת קיום משתקף בצורתו הבסיסית במידות הקיום האחרות, מה שקורה בקבוצת רמות קיום משתקף בצורתו הבסיסית בקבוצות האחרות, ואחרי סוג עצם הכי דמיוני בקבוצת מידות קיום יחזור הכי אמתי וכך הלאה עד אינסוף.
יש 4 ישויות: נפש, חומר, מקום ואמת. כל ישות בסדר הזה יותר קיימת מזו שאחריה. בין החומר והמקום יש זמן ואנרגיה. כיוון שהעולם הופך פחות קיים עם הזמן, דברים שיש בהם יותר מישות פחות קיימת קורים אחרי דברים שיש בהם יותר מישות יותר קיימת.
כך אפשר לחזות כמעט את כל ההתנהגויות והתופעות בעולם כולל התנהגויות אנשים. למשל אם יש מישהו שקשור לאדם בדרך נפש וחיים, למשל עובד אתו בכלבים, מישהו שקשור אליו בדרך של חומר, למשל עובד אתו במסעדה שזה חומרי בגלל האוכל, ומישהו שקשור אליו בדרך של אנרגיה, למשל לומד אתו פיתוח קול, סביר שאחרי העובד בכלבים יפגוש האדם את העובד במסעדה, אחר-כך את הלומד פיתוח קול, אחרי זמן מסוים שוב את העובד בכלבים וכך הלאה.
אם הייתה הפיכה דווקא לאמתי יותר עם הזמן, תהיה הפיכה אחרת חזקה יותר לדמיוני, או יותר הפיכות אחרות של דברים לדמיוניים, כך שבסך-הכול העולם יהפוך לדמיוני יותר ויותר עם הזמן בשביל הצופה.
זה גם מסביר למה תופעות בטבע הן צפויות ומוכרחות לקרות לפי חוקי הטבע: ככל שדבר אמתי יותר, הוא רחוק יותר מהדמיוניים כי המציאות מורגשת כאמת היחידה ביחס אליה לעומת כל הסיפורים שבה. לכן ישות הנפש מרוחקת ומופרדת הכי הרבה מהישויות האחרות ולכן הכי פחות משתקפת בהן, ושאר הישויות משתקפות זו בזו בצורתן הבסיסית.
כיוון שהחומר משתקף במקום, הקורה בחומר דומה לקורה במקום ולכן לא ייתכנו שני חלקיקי חומר באותו מקום ולהפך. לכן כשחומר פוגע בחומר אחר, יזיז אותו הלאה כדי לפנות מקום לעצמו שלא יהיו באותו מקום. לפי זה אפשר לחשב את כל התופעות הצפויות והלא אקראיות.
תופעות אקראיות כמו התנהגות אנשים נגרמות מכך, שהן עוברות בין כמה רמות קיום.
רצף רמות הקיום מבוסס על היגיון של כן ולא: דבר אמיתי הוא אמת, ודבר דמיוני הוא שקר. ההיגיון מבוסס על משמעות, והמשמעות מבוססת על מצב של אפס וחוסר קיום. אפס הוא דבר מובן מאליו, כי כיוון שאין בו שום-דבר אין מה להסביר בו. באפס אין שום-דבר, כי הוא מבטא את הכמות המציאותית היחידה שממנה יכולות להתחיל כמויות שעליהן יכולים להתבסס עצמים, כלומר את המצב המציאותי היחיד שממנו יכולים להתחיל מצבים שעליהם יכולים להתבסס דברים קיימים. כיוון שהיקום מבוסס על האפס, והאפס מובן מאליו, גם היקום מובן מאליו.

נולדתי כמתחדש לתוך הדברים שידעתי. נטמעתי בתמונה מושלמת.
הסגול צרם דרכי, והאדום בער לאיטו בפנימיותי.
כשנגעתי, גופי אותת.
הים כאישה סוחפת את העיר העולה כאש, כשילדים עשו דמויות פלאיות קטנות.
שמעתי בי מלים חזקות על העולם. המכונה האטומה נעלמה.
היום התרוצץ לעברי בתמונות מפתיעות. לעסנו רגעים שעברו. האדמה נפלה עלינו.

הסיבה שחשוב לדבר אמת היא קודם-כל שיותר כדאי לדבר אמת כי במערכת יחסים צריך אמון וכשיש אמון הוא משפר את היחסים, וסיבה אחרת היא שאפשר להגיד חצי אמת ולא צריך לשקר ואם אומרים "אתה יכול להאמין לי שזאת האמת" לא משקרים וזה יותר משתלם כי אפשר לענות לזה בתגובה שהכוונות של השומע טובות. למשל כשהשוטר שואל את הנחקר אם פשע, אם ישקר השוטר יביא אותו לסתור את עצמו ויאשים אותו בחוסר אמינות, אבל אם יגיד "אתה יכול להאמין לי שלא פשעתי" זה יכול לעזור לו לא לסתור את עצמו.

בשיחות עם חברים לא רצוי לשאול שאלות כלליות ולדבר דיבורים כלליים וסתמיים כמו מה שלומך, אלא עדיף לדבר על דברים יותר אישיים ומפורטים בחיים כמו: בעיקר תחביבים וקצת מסגרות וקשרים. קשרים צריך ליצור במסגרת שמעניינת אותנו ומתוך אהבה ורגש ולא באופן מלאכותי עם זרים. לא רצוי להגדיר קשרים, צריך לזרום ולתת להם להתפתח. לא רצוי לפתח ציפיות, צריך ליהנות ממה שיש בהווה ולהשקיע בנתינה רגשית כדי שהקשר יישאר טוב. נתינה רגשית חשוב שתהיה אמתית מתוך רגש ורצון כן לשמח את האדם ולא באופן מלאכותי כדי לשכנע. נותנים מעשים טובים לאהוב כי חושבים שהוא אדם נחמד ולכן ראוי לפרס הזה כדי שימשיך להיות נחמד.

קיום הוא יחסי לגמרי. ככל שדבר יותר מורגש ע"י מישהו, הוא בשבילו יותר קיים במציאות. העולם בנוי ברצף של אינסוף רמות קיום, שכל רמה קיימת במציאות במידה שונה. כל רמה כמו סיפור שמסופר ע"י הרמה המציאותית יותר, ולכן רצף רמות הקיום דומה לרצף של סיפור בתוך סיפור. כמו שכל סיפור מציאותי בשביל עצמו ודמיוני בשביל אלה שמספרים אותו, כל רמה מציאותית ביחס לעצמה ודמיונית ביחס לרמות שמספרות אותה. הרצף אינסופי לשני הכיוונים, ובכל רמת קיום רק נקודה אחת ולכן למעשה העולם רק נקודה אחת שנבחרת לפי רמת הקיום.
כיוון שהעולם לא יכול להיעלם או להיברא, הוא נשאר קיים באותה מידה תמיד. לכן ככל שהזמן עובר ולכן הופך דברים ליותר קיימים כי הם יותר מורגשים, העולם גם הופך פחות ופחות קיים כדי לאזן ולהישאר קיים באותה מידה.
דבר קיים יותר הוא עצם מסוים, ודבר שקיים פחות הוא תכונותיו. מה שקורה עם עצם משפיע על תכונותיו, למשל אם יזוז בדרך מסוימת ישתנה מיקומו. לכן מה שקורה בכל מידת קיום משתקף בצורתו הבסיסית במידות הקיום האחרות, מה שקורה בקבוצת רמות קיום משתקף בצורתו הבסיסית בקבוצות האחרות, ואחרי סוג עצם הכי דמיוני בקבוצת מידות קיום יחזור הכי אמתי וכך הלאה עד אינסוף.
יש 4 ישויות: נפש, חומר, מקום ואמת. כל ישות בסדר הזה יותר קיימת מזו שאחריה. בין החומר והמקום יש זמן ואנרגיה. כיוון שהעולם הופך פחות קיים עם הזמן, דברים שיש בהם יותר מישות פחות קיימת קורים אחרי דברים שיש בהם יותר מישות יותר קיימת.
כך אפשר לחזות כמעט את כל ההתנהגויות והתופעות בעולם כולל התנהגויות אנשים. למשל אם יש מישהו שקשור לאדם בדרך נפש וחיים, למשל עובד אתו בכלבים, מישהו שקשור אליו בדרך של חומר, למשל עובד אתו במסעדה שזה חומרי בגלל האוכל, ומישהו שקשור אליו בדרך של אנרגיה, למשל לומד אתו פיתוח קול, סביר שאחרי העובד בכלבים יפגוש האדם את העובד במסעדה, אחר-כך את הלומד פיתוח קול, אחרי זמן מסוים שוב את העובד בכלבים וכך הלאה.
אם הייתה הפיכה דווקא לאמתי יותר עם הזמן, תהיה הפיכה אחרת חזקה יותר לדמיוני, או יותר הפיכות אחרות של דברים לדמיוניים, כך שבסך-הכול העולם יהפוך לדמיוני יותר ויותר עם הזמן בשביל הצופה.
זה גם מסביר למה תופעות בטבע הן צפויות ומוכרחות לקרות לפי חוקי הטבע: ככל שדבר אמתי יותר, הוא רחוק יותר מהדמיוניים כי המציאות מורגשת כאמת היחידה ביחס אליה לעומת כל הסיפורים שבה. לכן ישות הנפש מרוחקת ומופרדת הכי הרבה מהישויות האחרות ולכן הכי פחות משתקפת בהן, ושאר הישויות משתקפות זו בזו בצורתן הבסיסית. כיוון שהחומר משתקף במקום, הקורה בחומר דומה לקורה במקום ולכן לא ייתכנו שני חלקיקי חומר באותו מקום ולהפך. לכן כשחומר פוגע בחומר אחר, יזיז אותו הלאה כדי לפנות מקום לעצמו שלא יהיו באותו מקום. לפי זה אפשר לחשב את כל התופעות הצפויות והלא אקראיות. תופעות אקראיות כמו התנהגות אנשים נגרמות מכך, שהן עוברות בין כמה רמות קיום.
רצף רמות הקיום מבוסס על היגיון של כן ולא: דבר אמיתי הוא אמת, ודבר דמיוני הוא שקר. ההיגיון מבוסס על משמעות, והמשמעות מבוססת על מצב היפותטי של אפס וחוסר קיום. אפס הוא דבר מובן מאליו, כי כיוון שאין בו שום-דבר אין מה להסביר בו. באפס אין שום-דבר, כי הוא מבטא את הכמות המציאותית היחידה שממנה יכולות להתחיל כמויות שעליהן יכולים להתבסס עצמים, כלומר את המצב המציאותי היחיד שממנו יכולים להתחיל מצבים שעליהם יכולים להתבסס דברים קיימים. כיוון שהיקום מבוסס על האפס, והאפס מובן מאליו, גם היקום מובן מאליו.

דיסקוטק טלפטי:

הפעולה במועדון הלילה היתה לקראת עצומה. זה היה דיסקוטק קטן בפנת העיר בשם ”השקיעה" עם בר משקאות צנוע, והיה מכונה ע"י בעליו "הדיסקוטק היחיד בעולם שבו מכירים אותך."
השוער ישב משועמם והסתכל בנער שישב במקום מסוים. בחושך אפשר היה לראות בקושי נערה יושבת כמה מטרים לידו. הדי-ג'יי השמיע אותם שירים קצביים שקטים לפני שיבוא הרעש.
היא אפלו לא שמה לב אליו," אמר השוער לדי-ג'יי.
חכה. הוא צריך להוציא סגריה קודם," אמר הדי-ג'יי.
ומתי זה יהיה?" שאל השוער.
עוד מעט," אמר הדי-ג'יי, "לקראת השיר של בוי ג'ורג'."
האורות בלטו בחושך כמו קסם ישן ונשכח, שמועלה שוב רק שם. המוסיקה היתה משתנה ללא הרף. אור נכנס בקו ישר דרך הדלת, כל פעם שמישהו פתח אותה.
תסתכל טוב," אמר הדי-ג'יי, "עוד שתי שניות אני שם שיר שקט של שינייד אוקונור, ואז הוא ילטף אותה. יראו את זה ברור, כי אני שם אור מהבהב."
המוזגת גמרה לנגב את הכוסות במטבח בפנים, ופתאם נכנסה ממקום לא ברור ועברה מהר לצד הרוקדים, כשהיא מוארת קלות ולא מסתכלת לעברם לאף רגע, רק נועצת מבט בזוית העין, אחר-כך יצאה מהדלת בצד השני ונעלמה.
השוער והדי-ג'יי השתתקו. אחר-כך אמר הדי-ג'יי: "אני חושב שבמהלך השיר 'DANCE ME TO THE END OF LOVE הם יגיעו להבנה גמורה זה של זה."
השוער הרגיש רוח קרה בשערו.
הערב התמשך עוד הרבה. היה גם רגע שבו שאל השוער: "מתי מגיעה הנשיקה?", ונוצר מתח קל.
בסוף הלילה ראו את המוזגת סוגרת לאט את הבאר. אנשים יצאו בהדרגה.
גם הזוג ההוא יצא.
מה קורה עכשו?" שאל השוער.
הם כבר לא בדיסקוטק," אמר הדי-ג'יי, "אי-אפשר לדעת מה הם יעשו."