עובד סוציאלי קליני (MSW) בתחום בריאות הנפש ופסיכותרפיסט מוסמך בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT) ממוקדת טראומה.מומחה לטיפול בטראומה, חרדה ו-OCD.מטפל במרכז בריאות הנפש במודיעין עילית וכן בקליניקה פרטית ובאמצעות ׳סקייפ׳.מרצה בתחום בריאות הנפש קהילתית, ייעוץ וליווי המשפחות. 051-5741770
06/10/14 22:28
באמת התיאור הזה לא מוגזם, אני אישית לא מכיר את אברבנאל, אני מכיר את באר-יעקב ונס-ציונה. שם החדרים פתוחים כל היום, וכן גם המקלחות. עם זאת, עדיין הקושי המרכזי הוא בתחושת בדידות וחוסר מעש משווע כמו שתואר בכתבה. אפרופו לקבוצת "טראומה נפשית ו-PTSD" שמעתי שרוב אנשים שחוו אשפוז ראשון (במיוחד כפוי) ניתן לאבחן אותם כסובלים מפוסט-טראומה. המצב בו אדם נזרק אל תוך מציאות של תהום, דה-הומניזציה שכזאת וכליאה - לא משאיר את האדם ללא רושם קשה לכל שארית החיים.
לא בטוחה שיש קשר, אבל אולי. אני חושבת, ואולי זאת תפילתי, שאולי אולי יש יותר מקום היום לדבר על מחלות והפרעות נפשיות שאנשים מתמודדים איתן, ואולי קצת יותר מודעות ויותר פניות של הציבור לתת לזה קול ולהשמיע אותו. חשוב לי לומר שלא אני כתבתי את המאמר (בפורום אחר טעו לחשוב שזאת חוויתי...) בעיני מאוד חשוב שנדע איך מתנהלת מערכת הבריאות בארץ ואיזה מסכות ייסורים עוברים החולים שממילא נמצאים בקושי רב. אולי המסקנה היא לא למהר להתאשפז? או להתאשפז עם השגחה תומכת מבחוץ: משפחה חברים מישהו עירני שלא מקבל את דברי המוסדות כתורה? בעיקר לדעת שהמערכת חולה קצת כמו המתמודדים עצמם?
התגובה הנ"ל שלי היתה לאפרת. אברהם, בדיוק הכרתי בחור שאושפז בבאר יעקב וסיפר סיפורי זוועה על המקום ועל היחס: מכות, כפייה פיזית ועוד. נדמה שאתה מתאשפז ויוצא במצב רע יותר ממה שנכנסת, או נכנס ומצבך הופך גרוע עם כניסתך למוסד כזה: כולל תרופות "הורגות" שמחסלות את הזכרון ואת הקשר למציאות. דה הומניזציה נשמע לי תיאור מאוד מדויק. עצוב ביותר!! הלוואי שיכולתי למסור פה מסר לכולנו כאן - להמנע מאשפוז, להמנע מאשפוז במקומות כאלה, להתאשפז אך ורק שיש סביבה באמת תומכת וערנית סביבך שהינה מחוץ למוסד האשפוז.
אפרת_זיו
גם אני נתקלתי בכמה סיפורים אני תוהה אם האפטר אפקט של "צוק איתן" מוציא החוצה דברים או שאין כל קשר
אברהם ביטקין
באמת התיאור הזה לא מוגזם, אני אישית לא מכיר את אברבנאל, אני מכיר את באר-יעקב ונס-ציונה. שם החדרים פתוחים כל היום, וכן גם המקלחות.
עם זאת, עדיין הקושי המרכזי הוא בתחושת בדידות וחוסר מעש משווע כמו שתואר בכתבה.
אפרופו לקבוצת "טראומה נפשית ו-PTSD" שמעתי שרוב אנשים שחוו אשפוז ראשון (במיוחד כפוי) ניתן לאבחן אותם כסובלים מפוסט-טראומה.
המצב בו אדם נזרק אל תוך מציאות של תהום, דה-הומניזציה שכזאת וכליאה - לא משאיר את האדם ללא רושם קשה לכל שארית החיים.
שרון 76
לא בטוחה שיש קשר, אבל אולי. אני חושבת, ואולי זאת תפילתי, שאולי אולי יש יותר מקום היום לדבר על מחלות והפרעות נפשיות שאנשים מתמודדים איתן, ואולי קצת יותר מודעות ויותר פניות של הציבור לתת לזה קול ולהשמיע אותו. חשוב לי לומר שלא אני כתבתי את המאמר (בפורום אחר טעו לחשוב שזאת חוויתי...)
בעיני מאוד חשוב שנדע איך מתנהלת מערכת הבריאות בארץ ואיזה מסכות ייסורים עוברים החולים שממילא נמצאים בקושי רב.
אולי המסקנה היא לא למהר להתאשפז? או להתאשפז עם השגחה תומכת מבחוץ: משפחה חברים מישהו עירני שלא מקבל את דברי המוסדות כתורה? בעיקר לדעת שהמערכת חולה קצת כמו המתמודדים עצמם?
שרון 76
התגובה הנ"ל שלי היתה לאפרת.
אברהם, בדיוק הכרתי בחור שאושפז בבאר יעקב וסיפר סיפורי זוועה על המקום ועל היחס: מכות, כפייה פיזית ועוד. נדמה שאתה מתאשפז ויוצא במצב רע יותר ממה שנכנסת, או נכנס ומצבך הופך גרוע עם כניסתך למוסד כזה: כולל תרופות "הורגות" שמחסלות את הזכרון ואת הקשר למציאות. דה הומניזציה נשמע לי תיאור מאוד מדויק. עצוב ביותר!!
הלוואי שיכולתי למסור פה מסר לכולנו כאן - להמנע מאשפוז, להמנע מאשפוז במקומות כאלה, להתאשפז אך ורק שיש סביבה באמת תומכת וערנית סביבך שהינה מחוץ למוסד האשפוז.